שמאלנים, אל תשמחו לאידנו

נמאס, האמת שגם לי כבר נמאס.
נמאס לי לפתוח טלוויזיה ושוב לראות את יונית וגדי, מחויכים, מדווחים על התפתחות בתהליך ההוא.
נמאס לי לשמוע על עוד כביש חסום בסרטים כתומים.
נמאס לי מצירוף המילים "מלחמת-אחים", השימושי כל-כך בזמן האחרון.

נמאס לי שמנסים להפריד אותי בכוח מהמדינה שלי, מהערכים שהיו ויש לי, מהדגל שלי, בעזרת קומץ אנשים קיצוניים.
נמאס לי להיות האויב של המדינה.

וכן, נמאס לי ללבוש רק כתום. תתפלאו, יש לי עוד חולצות בארון. הן היו שם הרבה לפני אריק שרון ולפני שתוכניתו "פה אחד" להפוך את המדינה שלי לשדה של פרחים כתומים וקצת קוצים כחולים, החלה.
אני חייבת לציין שאהבתי יותר את השילוב של הכחול-לבן, זה יותר הסתדר עם החיים שלי.

בעיקר נמאס לי שמרחמים עלינו, המתנחלים.

אנחנו לא כאלה מסכנים, בנינו הרבה במשך שלושים השנים האחרונות. אני מזמינה את צופי הטלוויזיה למיניהם, אלה שניזונים ממידע תקשורתי על אורח חיי, אמונותי ומחשבותי. אלה שכלל לא היו בחייהם בהתנחלות וחושבים שהם יודעים מי אני. לא, אני לא מוריה סרק וגם לא נראית כמוה.

ואני גם לא כל-כך שונה מכם (אולי רק בחודשים האחרונים, בכל זאת, לבשתי כתום)...

אני לא מתנצלת או משהו כזה, אני רק רוצה לגרום לכם לצאת מהבועה. הבועה הזאת שגורמת לכם לשבת בשקט בקניון או בחוף הים. הבועה הזאת שגורמת לכם להאמין שאנחנו מפריעים לכם, שאנחנו האויב שצריך להפיל ואז חייכם יחזרו להיות מושלמים. אני רוצה להזכיר לכם שאף פעם החיים פה לא היו מושלמים, אנחנו לא אלה שהביאו את הטרור.

אני יודעת כבר מזמן שאתם לא תצליחו לשכנע אותי ואני לא אצליח לשכנע אתכם. את המטרה הזאת גנזתי לימים אחרים, שכרגע נראים יותר מרחוקים. אני גם לא צריכה שתאהבו אותי או שתשנאו אותי. אני בסך הכול צריכה שתבינו אותי. תבינו את המציאות האומללה שאיש אחד עם הרבה כוח, הצליח לחולל במדינה האהובה והדמוקרטית שלי.

אל תשמחו לאידנו, שמאלניים יקרים שלי, כי היום המהלך הדיקטטורי הזה משחק יפה לידיים שלכם. אל תשלו את עצמכם, אתם היושבים בצידה השמאלי של המפה, שרון ממש לא מתעניין בי או בכם או במדינה. יום יבוא והגלגל התהפך, רק אל תגידו שלא הזהרנו אתכם, כשתתחילו להפסיד במשחק.

* הכותבת היא תושבת קדומים