כך תתנגדו למאמרי אלימות והסתה

ככל שמועד ביצוע ההתנתקות קרב, עולה המתח ויורד סף הרגישות. זה צפוי, זה מובן, צריך להתמודד עם זה. בשבוע האחרון אמנם "התפנינו" לכמה אתנחתאות לא-קומיות (לונדון, שדרות, נתניה, מכביה), אבל אלה רק הפוגות קלות מהעיסוק המרכזי שלנו בימים אלה.

כשהמציאות כל כך קשה ומתוחה כפי שהיא היום, נדרשת אחריות גדולה יותר מתמיד מצד כלי התקשורת. אחריות להנמכת הלהבות, לשמירה על תרבות הוויכוח ועל כללי התנהגות בסיסיים גם במצב של חוסר הסכמה קשה ועמוק.

כללי ההתנהגות האלה נשברו בשבועות האחרונים כשפורסמו מאמריהם של ירון לונדון בידיעות אחרונות ("הודעה לפשיסטים בכתום") ושל מערכת וואלה! ("כך תעיפו את המתנחלים מהכביש"), בתגובה לחסימות הכבישים של מתנגדי ההתנתקות. לונדון הודיע שאם יחסמו את דרכו הוא ייעשה כל שביכולתו להסיט את המכשול ואולי אף יתקוטט עם "חוליגן כתום". ואילו מערכת וואלה! הגישה לקוראיה שלל עצות שיסייעו להם למנוע את האלימות הצפויה של פעילי הימין על הכביש באלימות קשה עוד יותר.

האם זו הדרך של עיתונות אחראית להתנגד לאלימות? האם כך אומרים "עד כאן" לחסימות הכבישים? איפה הקריאה שלכם - עיתונאים רציניים ומשפיעים - למתינות, לסבלנות, לסובלנות?

עם כל ההבדלים (המשמעותיים מאוד) בין שני המאמרים, הם מצביעים על כך שמשהו נשבר אצלנו בחודשים האחרונים. משהו שקשה להגדירו במילים שאינן יומרניות או חלולות. אולי אפשר לקרוא לו "היכולת לחיות יחד". היכולת הזו הולכת ונעלמת לנגד עינינו עם כל יום שעובר, וחייבים לעשות משהו כדי לעצור את זה.

ארגון צו פיוס פועל בדרכים רבות כדי למצוא ולפתח את היכולת לחיות יחד – עם ולמרות המחלוקות. כחלק ממאמצינו, אנו משתפים פעולה עם וואלה מאז אפריל 2004, ומפרסמים כל שבוע את מדור "זירת פיוס". בזירה מתמודדים אנשים מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, עם סוגיות רבות הנוגעות למאחד והמפריד בינינו. זירת הפיוס היא האלטרנטיבה שלנו לאמירות אלימות ומסיתות. היא הדרך שאנו מציעים להתמודדות עם אנשים שונים, עם דעות שונות.

הדרך הזו – דרך המפגש, השיח, הראיה המורכבת – משתלמת יותר. כי היא היחידה שמאפשרת חיים בחברה רגועה יותר ואלימה פחות.