1993 היתה שנה טובה לקהילה: לראשונה הגיעו הומואים לכנסת לפגישה של הוועדה למניעת אפליה בשל נטיה מינית; בצבא בוטלה פקודת המטכ"ל המפלה הומואים ולסביות; ובגינת שינקין התקיים אירוע הגאווה הראשון. ב-1998 הצטרפה תל אביב לאחיותיה בעולם והתהדרה במצעד הגאווה הראשון. בישראל עדיין לא מאפשרים להומוסקסואלים להתחתן, כמו בהולנד. מצד שני, גם לא מוציאים אותם להורג כמו בנמיביה נחמה גדולה. תמונת מצב של יחס החוק והמדינה להומוסקסואלים ולסביות, לרגל שבוע הגאווה.
החוק
בשנת 1988, או אם תרצו רק בשנת 1988, בוטל החוק הפלילי האוסר על משכב שלא כדרך הטבע, הגדרה הכוללת את ההומוסקסואליות. ב-1992 התווסף לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה איסור על אפליה על רקע נטייה מינית. בשנת 2000 נחקק חוק המשווה את גיל ההסכמה הנדרש ל"מעשה סדום" לזה של יחסים הטרוסקסואלים.
ב-1994 הושוו זכויות העבודה הניתנות לבני זוג מאותו מין. בפסק דין במשפט אל על נגד יונתן דנילוביץ', דייל הומוסקסואל, נקבע כי על אל על לתת לבן זוגו של דנילוביץ' את אותן הטבות בכרטיסי טיסה הניתנות לבני זוג נשואים. מאבקו המתוקשר של דנילוביץ' הביא להכרה ראשונה, גם אם חלקית, של המדינה, בזוגיות חד מינית.
המשפחה החד מינית היא, לדעת ד"ר אייל גרוס מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, חוד החנית של מאבק הקהילה בשנים הקרובות: "הומואים ולסביות אינם יכולים להניח כמובן מאליו שיכירו בזוגיות שלהם בכל ההקשרים". סוגיות של הקלות במיסוי בהן זוכים זוגות נישואים, ירושה וביטוח לאומי נשארו פתוחות. עם זאת, בעקבות עתירות משפטיות, זוכים כיום בני זוג מאותו מין להכרה מסוימת בתחומים כמו גמלאות משירות המדינה, אפשרות לקבלת אשרה על סמך קשר זוגי ועוד.
מאבק נוסף הוא על זכות זוג חד מיני לגדל ילדים. בעקבות עתירה לבית המשפט העליון הוכרה אפוטרופסות של ההורה השני על ילדו של בן/בת הזוג, אך לא אימוץ. לשם כך יש לשנות את חוק האימוץ וחוק הפונדקאות כך שיכלול גם זוגות לא נשואים.
נישואין בין בני אותו מין אינם מותרים בישראל. גם לא "שותפות רשומה", כפי שמותר למשל בחלק ממדינות ארה"ב. גרוס אומר כי המערכת המשפטית בישראל תעמוד בפני מבחן מעניין אם יגיע זוג שהתחתן כדין בהולנד וירצה להכיר בו כזוג נשוי בארץ.
הצבא
בשנת 1956 גזר בית הדין הצבאי שנת מאסר בפועל על שני חיילים שהורשעו בעבירה של משכב "שלא כדרך הטבע". מאז חלו כמה שינויים, אפילו בצה"ל. פקודת מטכ"ל מ-1983 קבעה כי שיבוצם של חיילים חד מיניים יוגבל כיוון שהם מהווים סיכון ביטחוני. בשנת 1993 הגיע עוזי אבן לכנסת וסיפר כיצד הודח מתפקידיו המודיעיניים לאחר שיצא מהארון. בעקבות זאת שונתה הפקודה, אך חובת הדיווח על נטיה מינית נשארה. ב-1998, בשקט גמור, בוטלה כליל הוראת הקבע. מאז, לפחות על הנייר, אין הגבלות.
למרות זאת, בשטח לא הכל ורוד. ב-1993 נשפט חייל הנח"ל יוסי מקייטון ל-28 ימי מאסר על תנאי והרחקה מהחיל לאחר שצולם כשהוא "יוצא מהארון" באירועי הגאווה בשינקין בתל אביב. השנה היו שני מקרים של הדחות מהצבא בעקבות יחסי מין הומוסקסואליים: שתי קצינות מבה"ד 12 הורשעו בקיום יחסי מין בתוך הבסיס וקצין הורשע בקיום יחסי מין עם חייל. בשני המקרים טען צה"ל שההדחה היתה עקב עבירה של קיום יחסי המין בבסיס.
הפרשה הידועה ביותר התרחשה לפני מספר שבועות: העיתון "במחנה" נסגר בהוראת קצין חינוך ראשי, לאחר שכתבת השער שלו עסקה באלוף-משנה שיצא מהארון.
התקשורת
"הארון והעיתון" הוא שמו של קורס שמלמד עמית קמה, דוקטורנט בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. קמה מחלק את הטיפול בהומואים בתקשורת לשלוש תקופות: עד שנות ה-90 בכלל לא הכירה התקשורת בקיומם של הומואים ולסביות, מלבד בהקשר עברייני.
מ-1993 נכנסו הומואים לתקשורת, הן כדמויות בשר ודם והן כדמויות בידיוניות בסרטים והצגות. למרות זאת, הומואים עדיין הוצגו בצורה סטריאוטיפית, עיין ערך "רמת אביב ג'".
כיום, לדברי קמה, המצב מעורב. מצד אחד קיימת נוכחות של הומואים, גם כאנשי תקשורת וגם כמושא לכתבות. מצד שני הומואים עדיין מוצגים פעמים רבות בהקשר מגוחך. התמונות ממצעד הגאווה יהיו בדרך כלל על סף הקרקס: צעירים בעירום או קוקסינלים.
בעיה חמורה, לדעת קמה, היא שעורכים רבים בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה עדיין רואים בהומוסקסואליות בעיה חברתית שמחייבת איזון. "לאחר כל הישג של הקהילה יקפידו לראיין רב שיאמר כמה הומואים זה רע", אומר קמה. "השאיפה ל'איזון' לא קיימת למשל לגבי העליה הרוסית. הרי לא יביאו מישהו שיגיד שכל העולות זונות. אני סירבתי מספר פעמים להופיע בתוכניות טלוויזיה מול מי שאמור לאזן אותי".
