מותר לברוח מהמכביה

רק לעתים רחוקות אנחנו מוצאים את קווי הדמיון בינינו לבין אירופה, אבל לאחרונה קיבלנו הזדמנות לכך, בנסיבות טרגיות במיוחד. לפני שבוע ימים הפכה לונדון ממרכז האופוריה העולמי לזירת דמים טראגית. ההכרזה על אירוח המשחקים האולימפיים ב-2012 התחלפה במעשה טרור נפשע. בלילה שבין שני לשלישי זה קרה גם אצלנו. טקס פתיחה מתוקשר ומתועד היטב למכביה לבש כעבור פחות מ-24 שעות ארשת קודרת, בפיגוע מחריד בנתניה, אחרי כמעט חמישה וחצי חודשים של שקט. אותה נתניה היא באופן סמלי גם העיר שמארחת באופן רשמי את המכביה ה-17.

מייד לאחר הפיגועים החלו הלבטים והחששות. רבים מאותם ספורטאים וספורטאיות, פנויים ופנויות, אלה שראו באירוע סוג של הזדמנות חד פעמית להגיע, החלו להביע חרטה. לעזאזל ההון העתק שעלתה להם החוויה הזאת. לא אכפת להם גם מהנסיעה הארוכה והמתישה לפה. כרגע חלקם חושבים רק על דבר אחד: איך לברוח מהתופת הזאת. כך פתאום, בהבזק של פחות מיממה, השתנתה האידיאולוגיה ועברה ממצב צבירה לאומני לקטטוניה ובהלה רוחנית. באנו לישראל, לא באנו למות.

וכמובן, הדבר הכי קל לעשות הוא לכעוס עליהם במקרה הטוב ולבוז להם בגלוי במקרה הרע. להשיל את מדינו האזרחיים, לעמוד מולם באומץ בבגדי חאקי ולהכריז: "אתם לא יהודים אמיתיים", תוך זקירת האצבע כלפיהם. להצביע על לונדון ולהטיף: "גם משם הייתם בורחים?" ולהתגאות על כך שאנחנו, למודי הסבל, כבר רגילים לזה. להסיק שאם אנחנו מתייחסים לפיגוע שכזה כמעט באדישות, גם הם צריכים.

לואי סטאם, שחקן נבחרת הכדורגל ההולנדית, היה הראשון שהתקפל. החברה לחצה. הנה תגובה אופיינית: "בושה ליהדות, שיתנצר". והנה עוד אחת: "סתם זבל מפונק". אלו לא המצאות, הכל כתוב בתגובות בוואלה! ובאתרים אחרים, ואלו עוד התגובות הנאותות יותר. לסטאם הייתה חשובה המכביה, אבל הדאגה שלו ושל חברתו לבריאותו חשובה לו יותר. ומה פסול פה? כמובן, העובדה שהוא לא מבין שזו מציאות שצריך לחיות איתה. באמת חוצפן.

אפשר להסתכל על המכביה בקיתונות של ציניות. להגיד שעבר זמנה, שהרעיון שהיא מייצגת חלף מן העולם, שהספורטאים הללו הם בעצם סתם ילדים מפונקים וחלושים. אבל האמת היא, שהאנשים הללו מימנו מכיסם טיול יקר מאוד כדי להיות חלק ממפעל שלאף אחד לא ברורה תרומתו העכשווית, ושנע בין עסקנות כלכלית ופוליטית. אפשר לראות במשתתף ההודי שנסע 22 שעות באוטובוס ושבר חסכונות כדי להגיע לכאן פריק על גבול הטירוף, אבל צריך להעריך את המאמץ שהוא עשה. ככה שלא משנה מה בדיוק מייצג המפעל הזה, הדבר האחרון שאפשר להגיד על האנשים שנוטלים בו חלק הוא שהם מפונקים, קמצנים או חלשים מנטלית. מבחינתם, הם מפגינים רוח ציונית אולטימטיבית בעצם הגעתם לפה.

אלא שצריך להבין רק נדבך אחד קטן מהחוויה שעברו הספורטאים הללו. לאחר האירוע הם נתבקשו להישאר בבתי המלון. פתאום אין אפשרות לזוז. מצור. סגר. גם אם לשעה אחת או לחמש דקות, זה מלחיץ. בתור זר, הדבר הראשון שאתה שואל את עצמך הוא "לאן לעזאזל הגעתי?" הלא גם אנחנו, הישראלים, לא ממש מעכלים את משמעות האירועים אלא אם כן הם קורים לנו מתחת לאף. כשזה קורה קילומטרים ספורים משטח המלון של ספורטאי המכביה, יש הצדקה מלאה לפחד ולפאניקה.

כשהכל סבבה, מפרגנים להם, לטובי בנינו בתפוצות. יופי שבאתם, אוהבים אתכם כולם, רק אל תלכו, תעשו עלייה. וכשיש פיגוע, מטר ממקום השהות שלהם, מפנים לעברם אצבע מאשימה. הם פחדנים, הם ילדותיים, מלונדון הם לא היו בורחים ובכלל, מי צריך אותם? הם אלה שנכנעים לטרור, הם מראים לערבים שהפשע משתלם. הרי כעת זה ברור: אם המכביה תיכשל, זו בכלל תהיה אשמתם. אלא שלאף אחד אסור לשפוט אותם. אף אחד לא הכריח אותם לבוא, ואיש אינו יכול להכריח אותם להישאר.