שלומית ברגר מרחמת על ראש הממשלה

ציר כיסופים סגור לתנועה. זוהי הודעה קולית מהמועצה, שקיבלתי פעמים רבות השנה ובכל פעם ששמעתי את ההודעה שיערתי לעצמי, שכוחות צה"ל זיהו מחבל או כל דבר שיכול לסכן את בטחון הנוסעים. זה היה מעצבן, זה הקשה על החיים אבל המשכתי, כי ידעתי שאף מחבל לא יכתיב לי את חיי ובטח שלא יגרום לי לעזוב את הגוש. כבר כמעט חמש שנים שתושבי הגוש חיים במציאות הזויה תחת ירי על רכבים וירי של פצצות מרגמה וטילי קסאם על הבתים. כבר עשר שנים שהם חיים בצל טרוריסטים שיובאו לארץ, וכבר שמונה שנים שהם חיים בצל זריקת אבנים בדרכים וניסיונות דקירה על ידי פועלים. מול כל האלימות הזאת נהגנו בסבלנות וחינכנו את ילדנו לערכים. במקום להיות מתוסכלים ומלאי זעם, למדנו להעניק ולפנק את חיילי צה"ל המשרתים באזור.

ומה עשו אנשי השמאל האידיאולוגי? הסיתו נגד ציבור שלם הנקרא מתנחלים, כציבור אלים שונא ערבים ומוכן לגרש אותם ולרצוח בהם, כי כל כולו פאנט שמקדש אדמה על פני החיים. הודות להם, יכול כל אדם ממוצע בארץ להעלות בדמיונו את המתנחל עם הכיפה והעוזי שהורס לנו את "השלום" וכדאי לשמור ממנו מרחק.

למרות כל ההכפשות וההסתה שספגנו, המשכנו לנסות ולמזער את נזקי אוסלו. ואז הגיע ראש הממשלה עם המצאת ההתנתקות ומה הוא עשה? בזמן שעברנו מבית לבית של מתפקדי ליכוד, הוא זלזל בנו וקפא על שמריו. כשהפסיד במשאל, צפצף עליו. כשהלכנו מבית לבית וחילקנו משלוחי מנות, הוא ידע להסית נגדנו. כשמתנגדי ההתנתקות יצאו לרחובות ולכבישים, הוא שלח שוטרים אלימים להכות בהם ולעצור אותם. והיום הוא החליט לסגור אותנו.

כשהודיעו על סגירת הגוש חשבתי על המסר של ראש הממשלה ושל שר הביטחון. הם אמרו שלא תהיה התנתקות תחת אש. בפועל, בלי להתייחס לפצצות שנוחתות על ישובי הגוש כל יום, יש התנתקות תחת אש ומה המסר של ראש הממשלה לאלה שמנסים להרוג אותנו? כשנרצחו שני נערים מירי מחבלים הוא הורה להרוס בתים על יד הישוב שירת הים. כשתושבי המואסי זרקו אבנים ופצעו נערה יהודייה, הראו בתקשורת תמונות של "לינץ'" שעשו שני נערים יהודים (בפועל אותו נער שנעשה בו "לינץ'" סיפר שחייל הפיל אותו לרצפה, ולמחרת עמד על רגליו כאילו דבר לא קרה. אם כי אני כמובן לא מזלזלת בחומרת המעשה של הנערים שזרקו עליו אבנים, כששכב פצוע על הרצפה). אותו מעשה של התגרות תושבי המואסי שגרם "ללינץ'" הוביל לפינוי המלון מתושביו היהודים ולחסימת הגוש באותו היום. והיום, יום אחרי פיגוע בנתניה, מורה ראש הממשלה לסגור את גוש קטיף. אכן תשובה הולמת לטרור.

אתמול עצרה המשטרה את ליאור כלפא, נציג המזכירות של נווה-דקלים, כיוון שעסק בהקמת אוהלים בשטח פרטי לתושבי נווה דקלים, כדי שיהיה להם מקום להניח את הראש במקרה ויגורשו מבתיהם. הממשלה, אגב, עדיין לא מצאה להם פתרונות. ראש הממשלה בהיסטריה. הוא מנסה לשבור את רוחנו ולא מצליח.

היום בעקבות חסימת הגוש, בוטלו עשרות סיורים שהיו אמורים להתקיים בגוש, בהם שני סיורים של קבוצות משותפות של אנשי שמאל וימין שפועלות מטעם צו פיוס. משפחות שחוגגות שמחות כגון בר-מצווה ובריתות מילה שאליהן הוזמנו אנשים מבחוץ, לא יודעות מה לעשות: את הגוש סגרו, אבל על כללי כניסה עוד לא חשבו.

וראש הממשלה מצפצף על הכל. הוא רוצה והוא יחסום. גם אם זה לא מוסרי או פוגע במשפחות. הכל מותר, העיקר לשבור את רוחם. אז מה אני מרגישה ביום כזה? כאב, על כך שמדינת ישראל משקיעה את כל משאביה להקשות עליי ועל שאר התושבים ולהפוך אותנו לאנשים חסרי זכויות במטרה לאפשר את הגירוש שלי מביתי וגזילת כל זכויותיי. ואני מרגישה כעס ורחמים על ראש הממשלה, שלא יודע לאן להוביל את המדינה הזאת וכל מה שמעסיק אותו זה איך לצאת מהבוץ המשפחתי אליו נקלע, ובינתיים הוא פוגע בכל מי שנקרה בדרכו.

אבל יחד עם רגשות אלו מלווה אותי גם תחושת שלווה שאליה מצטרף חיוך, כזה שמרגיז בעיקר את הקוראים ששמחים באסון המרחף על תושבי הגוש. חיוך נחוש שיודע שאף אחד לא ישבור את רוחי, ולכן כשאעבור במחסום כיסופים, לא אציג תעודה ולא אשתף פעולה עם המהלך. אגיד לשוטר או לחייל בקול הכי נחמד: "שלום. אני שלומית, יהודייה גאה מגוש קטיף".