זולפא אלחוסייני, עזה

די, נמאס לנו! זוהי הקריאה שצריכה לעלות מקרבנו, פלסטינים כישראלים, אם אנו רוצים לעמוד יחד מול גל האלימות הפוקד את שני העמים. פשוט נמאס לשמוע מדי יום על מעשה אלימות זה או אחר: אתמול בעזה ירה צעיר למוות באביו, משום שנשא אישה אחרת נוסף לאמו; לפני מספר ימים נרצח צעיר ערבי-ישראלי ברחוב בתל אביב, על ידי צעירים שביקשו ממנו סיגריה; בעזה שני אחים ירו באוויר זה לעבר זה ועוררו מהומה רבה, בריב על חלוקת אדמה שבבעלות משפחתית; ובישראל הזדעזעו כולם מרצח מעיין ספיר על ידי נער בן גילה. והמקרים עוד רבים.

כאשר מתעוררים כל בוקר אל חדשות כאלה, קשה מאוד להמשיך ולחיות חיים נורמלים. אל תעזו לחשוב אפילו כי האלימות בישראל היא נחמת הפלסטינים בעזה. נהפוך הוא, ההרגשה היא כי אנחנו משתנים באותה משוואה, ושני הצדדים משפיעים באותה המידה זה על זה, לפחות בהיבטים השליליים. אין ספק ששני הצדדים מושפעים מאווירת המלחמה בה אנו נמצאים. היא מופנמת עמוק בתוכנו, ומתפרצת כלפי האנשים הלא נכונים.

על אף הדימיון הרב במקרי האלימות בישראל וברצועה, הרקע שלהם שונה. ברצועה, רוב מעשי האלימות נעשים על רקע נקמה בין חמולות, סכסוכי ירושה או חילול כבוד המשפחה. פשעים אלה, שניתן להגדיר אותם ככאלה שנעשים על רקע המסורת, נדירים למדי. סוג חדש של מעשי אלימות ופשעים הוא רצח או תקיפה, במטרה להשיג בעלות על בית או על עסק מסחרי. סוג זה נובע מהמצב הכלכלי הקשה של האנשים, הסובלים מעוני ומאבטלה, ולכן הם מעיזים לגנוב מבתים ומחנויות, וגם להתאכזר אל הקורבן.

סוג זה של מעשי אלימות לא היה מוכר לפני שנים, כאשר האנשים לא היו שרויים במצב של עוני כה קיצוני. פעם האנשים חיו יותר בשלווה זה עם זה, ונהגו להשאיר את דלתות הבתים לא נעולות. גם המוכרים בחנויות ובבסטות השאירו אותן ללא השגחה כאשר הלכו לתפילה. עדיין אפשר למצוא בתים וחנויות פתוחים ללא השגחה, אבל רק בשכונות בהן אנשים מכירים זה את זה היטב.

סוג חדש נוסף של פשע הוא האונס, אך הוא עדיין נדיר. מקרה האונס האחרון עליו פורסם אירע לפני כשנה וחצי: שלושה תלמידים אנסו תלמידה שהיתה בדרך מבית הספר לביתה, ולאחר מכן השאירו אותה ברחוב. הרצועה כולה התקוממה נגד מעשה זה. כאשר נתפסו התלמידים הם הושמו במעצר עד תום ההליכים, ולפני כחודש וחצי נשפטו והוצאו להורג. יש לציין כי מעשי האונס נדירים ביותר בחברה העזתית, שהיא חברה מזרחית מסורתית, בה קשרי המשפחה והיחסים ההדוקים בין האנשים מגבילים מאוד את מעשי האונס. גם האיסור ההלכתי על אונס הוא קו אדום: על פי הקוראן, רווק המואשם באונס דינו סקילה, ונשוי המואשם באונס דינו סקילה עד מוות.

בעוד שבישראל נפוצים מאוד מקרי האלימות בבתי הספר, הרי שבעזה עדיין לא שמעתי על כך. אין אצלנו מוסדות לעבריינים צעירים, וגם היחס למשתמשים בסמים הוא שונה. בניגוד לישראל, ברצועה הם אינם בשולי החברה, ולא מתעלמים מהם. יש מוסדות גמילה, אך בגלל שכמעט ואין פשיעה הקשורה לסחר בסמים, הרי שהיחס אל המכורים הוא כאל אנשים חולים, לא כאל פושעים. עוד דבר ששונה בעזה הוא שאין כאן כמעט מקרים של עברייניות צעירות. הסיבה היא שחלק גדול מהנערות אינו מרבה לצאת מהבית, וכאשר הן יוצאות, הו לבושות בבגדים ארוכים.

ועם זאת, העצוב מכל הוא שהצעירים הם המבצעים את מעשי האלימות גם בישראל וגם ברצועה. אם דור העתיד, בו אנו תולים את כל תקוותינו ובמיוחד את התקווה לשלום, מתנהג כך, כיצד אפשר לצפות שינהיג אותנו? אני יודעת ובטוחה שמעשי האלימות בעזה נעשים באופן אינדיבידואלי, ואינם קשורים בארגוני פשע, כנופיות או מאפיה כמו בישראל. מכאן התקווה כי ניתן יהיה לעזור לצעירים אלה ולכוון אותם לדרך הנכונה. בואו נרתם כולנו למען עתיד טוב יותר עבורנו ועבור ילדינו, באזור נקי מאלימות.