כאשר הנבואה נכשלת

"אויל הנביא משוגע איש הרוח" (הושע ט 7)

את עוצמת התנגדותו של הימין הפונדמנטליסטי-המתנחל ל"תוכנית ההתנתקות" יש לפרש בין היתר לאור העובדה כי מאבקם מכוון לא רק (גם לא בעיקר), באשר לעתידן של 21 התנחלויות רצועת עזה, כי אם באשר לעתידו של רוב מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית.

עם זאת, ראוי לקשור את מאבק המתנחלים להיבט מרכזי נוסף, אשר אליו, משום מה, ממעטים להידרש, והוא הלהט המשיחי שמזין מיומו הראשון את המפעל הזה. גורם המשיחיות מאפיין אומנם מיעוט מקרב המתנחלים (אגב, גם לא את כל המתנחלים הדתיים), אבל הוא אכן חומר הבערה המרכזי עבור הקבוצה האידיאולוגית והדומיננטית ביותר בתוך ציבור המתנחלים כיום.

לפני כשבוע שמעתי ממתנחל תושב בית אל ששוקד בימים אלו על מבחני הסמכה לדיינות (משרה המקבילה בישראל למשרת שופט), את התסריט הבא: בקרוב ימצאו בארץ כמויות עצומות של נפט כך שהתלות האסטרטגית הישראלית באמריקה תתבטל מאליה. במקביל יעלו יהודים מכל העולם לארץ ובמלחמה שתפתח בין ישראל ובין שכנותיה הערביות והפלסטינים, יתרוקנו רצועת עזה והגדה המערבית מתושביהן. ובא לציון גואל.

תוך כדי הקשבה לסיפור המופלא של שותפי לשיחה, שכל ניסיון למצוא בו סובב ומסובב נידון מראש לכישלון, נזכרתי בספר שקראתי זה לא מכבר. הספר When Prophecy Fails (כאשר הנבואה נכשלת) שמו, שנכתב במחצית שנות ה-50 של המאה הקודמת, כתוצאה מתצפית בכת משיחית שפעלה באותם שנים בעיר מסוימת בארה"ב, שכצפוי חזונה בושש מלהתגשם. המחברים עמדו על כך כי המצב הנפשי, החברתי ולפעמים גם החומרי בו נתונים חברים בכתות מעין אלו, אינו מתיר להם לחשוב באופן בקורתי ומסויג על מעשיהם. במצב זה, הופך כל דיאלוג המבוסס על עובדות כהווייתן (כן יש דבר כזה!!), למועד מראש לכישלון.

יתרה על כן: הכותבים זיהו תופעה מאלפת, לפיה במצבים מסוימים לא רק שהתפוררותו של החזון המשיחי שסביבו מאוגדים חברי הכת אינה פוגעת בעוצמת אמונתם, אלא שאותה התפוררות, שעבור כל צופה חיצוני הינה בבחינת ראיה ניצחת לביטול האמונה מעיקרה, מתפרשת על ידי חברי הכת כתמריץ לחיזוק המאמצים הנדרשים מהם לשם הצדקת אמונתם.

דוגמא היסטורית מובהקת של תופעה זו מתמצאת בפרשת משיחיותו של שבתאי צבי במחצית השנייה של המאה ה-17. פרשה זו, שהסתיימה כידוע עם התאסלמותו של האיש שהוכתר שנים ספורות קודם לכן כ'מלך המשיח', סחפה אחריה אלפי יהודים ברחבי העולם היהודי במזרח ובמערב. למעלה מ100מאה שנים לאחר מותו של שבתאי צבי, המשיכו להתקיים (לרוב בסתר) קבוצות שעבורן ההתפתחות העובדתית של העלילה עליה הם לא חלקו, היוותה מקור לחיזוק אמונתם במשיחיותו של שבתאי צבי.

מחבריו של הספר אותו הזכרתי קודם מונים חמישה מאפיינים ותנאים שונים שיוצרים תגובות מעין אלו:
1. האמונה חייבת להיות נחושה ובעלת מאפיינים התנהגותיים של ממש הנדרשים מכל אחד מהמחזיקים באמונה.
2. ככל שהמעשה אותו המאמינים בצעו להוכחת אמונתם הינו טוטאלי יותר וקשה יותר להסגה, כך גוברת גם מחויבותם לאמונה.
3. המאמינים חייבים להיות בעלי תפיסת מציאות מפותחת דיה, בכדי להבחין כי המציאות אינה עולה בקנה אחד עם חזונם.
4. המאמינים צריכים לצפות באירועים המזימים בעליל את ההשתלשלות החזון בו הם מאמינים.
5. המאמין היחיד חייב להיות מגובה על ידי רשת תמיכה חברתית של מאמינים אחרים.

בחינתם של כל אחד מחמשת התנאים הללו מראה כי הללו אכן מתקיימים גם בגרעין הקשה של הימין המתנחל. בניית הבתים וההרחבה של שטחי החממות שנרשמו בשנה האחרונה (בעיקר בהתנחלויות "האידאולוגיות" יותר של גוש קטיף), תוך גיוס כספים ממאות מאמינים תמימים, אינן רק תגובות שנועדו להתריס פוליטית כנגד החלטות הכנסת והממשלה. הן נועדו גם לשמר את המעטפת האידיאולוגית ההולכת ונסדקת למול נחשולי המציאות המכים עליה ללא הרף. אותן אמירות רהב חסרות אחריות עליהן אנו שומעים מדי יום ביומו מפיה של חלקים מרכזיים של ההנהגה הפוליטית והרוחנית של המתנחלים, המבטיחים כי "לא תקום ולא תהיה התנתקות", יחזרו כבומרנג שבסופו פגיעה נוספת בכבודה של המסורת והתרבות היהודית. זוהי יהדות שבגרסתה המתנחלת כבר עברה רדוקציה והרדדה הרסניות עד שלא נותר ממנה כמעט דבר מלבד שאלת גודל השטחים עליה תחלוש מדינת ישראל המודרנית.

*תודתי נתונה לגרשום גורנברג שהפנה אותי לספר זה באחד מסיורינו המשותפים