עוד אחד וגם זה נגמר

והפעם מפילדלפיה.

1. משהו מוזר קרה בדרך לפלייאוף: כל העונה דיברנו על המערב האיכותי לעומת המזרח הנחות. הלייקרס טיילו בפלייאוף, פילדלפיה עברה שתי סדרות של שבעה משחקים. פילדלפיה הגיעה למשחק הראשון עם דם חם, עם רצון להראות לפרשנים, הלייקרס הגיעו חלודים מתשעה ימי מנוחה. הלייקרס נכנסים לכושר משחק, השרירים בוגדים בפילדלפיה. זה כבר קרה בפלייאוף של 1991: שיקגו, אחרי ימי מנוחה רבים, אירחה את הלייקרס, שהגיעה אחרי סדרה קשה נגד פורטלנד. הלייקרס ניצחו את המשחק הראשון, שיקגו את ארבעת המשחקים הבאים, שלושת האחרונים בפורום. הלייקרס של 2001 צועדים על אותו שביל. למאמן של שתי הקבוצות קוראים פיל ג'קסון.


2. ג'קסון ניהל משחק כמעט מושלם. הוא שבר את הלחץ של פילדלפיה על ידי כך שהורה לשאקיל לרדת ולקבל את הכדור (מתוך ידיעה שמוטומבו לא ילחץ עליו בחלק זה של המגרש), הוא ביצע חילופים מושלמים והוא קבע את הטון של המשחק, כששילב את רון הרפר כבר ברבע השני. בשלושת המשחקים האחרונים הרפר שולב בעיקר בשלבים המאוחרים וכשג'קסון באמת היה חייב אותו. הרפר הוא נשק יום הדין של ג'קסון, הזכרון שלו משלושת האליפויות האחרונות בשיקגו. ג'קסון הכניס את הרפר כי הוא ידע שפילדלפיה ניצחה את המשחק הרביעי בכל שלושת הסדרות הקודמות. ג'קסון רצה לנצח- הרפר קלע שמונה נקודות ברבע.

3. לארי בראון ופיל ג'קסון הם שני מאמנים שונים, ולו בשל העובדה שלאורך כל הקריירה שלו בראון בחר לקחת קבוצה כפרוייקט ולהפוך אותה למנצחת. ג'קסון בא לקבוצה מוכנה ועושה לה אפ-גרייד. ג'קסון התחבר לרודמן, בראון לא הסתדר עם אייברסון. השמרנות של בראון ליוותה אותו גם לסדרה הזו. הוא היסס להשתמש במט גייגר לאחר שהאחרון היה גורם מכריע בנצחון במשחק הראשון. אחר כך גייגר נעלם. לוקסוס שהסיקסרס, עם הסגל המדולל והפצוע שלהם, לא יכולים להרשות לעצמם.

4. אף אחד לא באמת מבין איך עובד הראש של ג'קסון. הלייקרס סיימו את הרבע השלישי בשמונה עשרה נקודות הפרש. עשרים וחמש שניות מתחילת הרבע הרביעי, מיד אחרי שהסיקסרס קלעו סל שדה, ג'קסון לקח פסק זמן והזהיר את השחקנים שלו מהריצה המסורתית של הסיקסרס. זה לא עזר: פילדלפיה קלעה תשע נקודות רצופות וג'קסון לא הניד עפעף (או ביקש פסק זמן נוסף חלילה וחס). ג'קסון הכניס את הרפר למשחק ובהתקפה הבאה הרפר מסר אסיסט לדאנק של שאק, דאנק שלווה בתשע נקודות רצופות של הלייקרס ובבריחה הסופית שלהם.

5. הבריחה הראשונה של הלייקרס היתה ברבע השני של המשחק. לשתי הבריחות היו שני גורמים משותפים: קובי ברייאנט ישב על הספסל, ושתיהן קרו כשהלייקרס קלעו שלוש שלשות ברציפות (כל שש השלשות נקלעו על ידי שחקני הספסל של הלייקרס). שלשות הכריעו את המשחק הזה. שאר הסטטיסטיקות די דומות. ובשלשות: לייקרס עשר מתשע עשרה; פילדלפיה אחת משש.

6. ביחד, מוטומבו ואייברסון קלעו נקודה אחת יותר משאקיל וקובי. אבל מוטומבו היה מותש מההתחככות עם שאק, אייברסון? הוא סתם עייף. לראייה, לא רק שהוא זרק 12 משלושים אלא שהוא היה 2 מ-19 בקליעות מחוץ לצבע. את הסל הראשון שלו מחוץ לצבע השיג אייברסון עשר דקות לסוף. שניהם היו זקוקים לעזרה מהחברים שלהם. הם קיבלו 32 נקודות; שאק וקובי קיבלו 47.

7. לפחות לאהרון מקי יש תירוץ. לא רק שהוא משחק על קרסול שבור וגוף דואב, אלו ארבע משימות השמירה שמקי קיבל עליו בפלייאוף 2001: ג'יילן רוז, וינס קרטר, ריי אלן וקובי ברייאנט.

8. מה עם קובי? זה היה אולי הכי מושלם שראיתי בקריירה שלו. זה לא שהוא היה מרוחק כדי אסיסט אחד מטריפל דאבל, זו העובדה שארבע דקות לסוף הרבע השלישי היו לו תשע נקודות, תשעה אסיסטים, תשעה ריבאונדים, ובעיקר רק תשעה נסיונות זריקה. ברייאנט לא כפה את עצמו על המשחק. כזכור, המשבר של הלייקרס במהלך העונה נבע ממשחק אנוכי מדי של קובי. הוא מתבגר.

9. מה שלא עוזר לאפיל שלו. נדמה שכולם שונאים אותו. אומרים שהוא מחקה מדי את ג'ורדן, שהוא שחצן, הוא רב עם פיפן, הוא רב עם שאק, הוא גדל באיטליה, הוא לא הלך לקולג', הוא לא שייך, המצלמה תופסת את פיל ג'קסון יותר מדי פעמים בתנוחת ייאוש לאחר פעולה טפשית של הילד. אפילו פילדלפיה, עיר הבית, לא סובלת אותו. בסוף המשחק קובי התראיין לג'ים גריי מאנ.בי.סי. לפתע הגיח שאק וצעק משהו לעברו של ברייאנט. גריי שמט את המקרופון בתדהמה (ובעוד קובי ממשיך בתשובתו) וביקש משאק לחזור על דבריו. "קובי, אני אוהב אותך", אמר סופרמן. וברייאנט פנה ימינה וחיבק את שאקיל בחום.