שלומית ברגר, גני טל

מה שקרה שלשום במואסי הוא מזעזע. לא יעלה על הדעת שאדם שוכב פצוע ואנשים – וגרוע מכך שילדים - זורקים עליו אבנים. אני מתנגדת לכל פעילות אלימה, לא בגלל שהיא גורמת נזק למאבק אלא כיוון שאין צורך להשתמש בה. אפשר להיאבק בצורה אחרת, ואני חושבת שבגוש קטיף הראנו שיש כלים אחרים להיאבק בהם ללא צורך באלימות.

ועם זאת, אני לא מבינה מדוע חסמו את הציר והכריזו על הרצועה כשטח צבאי סגור. לא ייתכן שאנשים אלימים יכתיבו לנו את החיים. מי שאלים - שהמשטרה תטפל בו. אנחנו לא מהווים איום בטחוני על חיילים או שוטרים, ולכן אני לא מבינה מדוע אנחנו צריכים להיות בעוצר.

כששמעתי שסוגרים את הציר, נסעתי לנווה דקלים לקנות ירקות וחזרתי ללא בעיה, למרות שהפחידו אותי שאני אתקע. אני לא מוכנה שיכתיבו לי את אורח החיים בגוש. מחר בע"ה יתארח אצלי אחי עם אשתו וחמשת ילדיו. הם דאגו בגלל החדשות על סגירת הרצועה, אבל הרגעתי אותם שבע"ה יהיה בסדר והם ייכנסו.

אני תמיד אומרת שמהלכים קורים על פי המחשבות והרצונות שלנו. לי אין כוונה להיות בעוצר ולכן גם לא אהיה. ומהורים ששולחים את ילדיהם לגוש אני מבקשת שירחיקו את הילדים מכל מיני בריונים אלימים שיכולים להוביל אותם לעשיית רע.