אין ספק ששנת הלימודים האחרונה עמדה בסימן הוויכוח הכוחני בין שרת החינוך ומנכ"ליתה לבין ציבור המורים, באמצעות נציגנו בארגון המורים ובהסתדרות המורים, על רקע יישום מסקנות וועדת דברת. לסכסוך זה, על היבטיו הגלויים ועל מסריו ושדריו הסמויים, היה רק מעט ממין העניין החינוכי ולטובתו.
במקום זה היו בו בעיקר גילויים נקמניים ואכזריים פרי אגו בעייתי עד להפחיד, שהטיל צל כבד על מערכת החינוך כולה והשפיע עליה לרעה. ברור שרוח נוראה זאת לא החלה לנשוב השנה, אך לאחרונה היא הקצינה מאוד. ברשימה קצרה זו אשרטט כמה מחשבות ורגשות, לאו דווקא על פי סדר החשיבות, כי צירופן יחד הוא שיוצר את החשיבות, שחוויתי השנה באופן אישי, או מתוך הקשבה לחבריי והתבוננות בעמיתיי.
הגישה הכוחנית שהזכרתי האפילה על כלל העשייה בבתי הספר. היא הפחידה את המנהלים, ואלה בתורם הפחידו, השתיקו ואיבנו אותנו, את המורים. מבחני המיצ"ב, לדוגמא, הילכו אימים על מנהלים ואלה כמעט שלא בחלו בתחבולות כדי להשיג בהם ניקוד גבוה. עד לקיום המבחנים שותקו למעשה הלימודים בבית הספר. הכל היה מגויס רק לתכלית אחת: הצלחה ויהי מה במבחני המיצ"ב. יטען הקורא שאין בכך כל רע, אם בשורה התחתונה התלמידים למדו חומר רלוונטי לתכנית הלימודים. אך טענה כזו היא כשלעצמה חלק מהתרמית ותהליך הרידוד של בתי הספר.
הלאה. על סמך איזה תהליך מעמיק של קבלת החלטות הפכו מקצועות שלמים, כמו חקלאות, מלאכה, אומנות ועוד, שלכולם ערך מוסף עצום לחיים, ל"בלתי נדרשים" או ל"נכחדים"?! הקיצוצים השיטתיים, הפיטורים המסיביים, האיומים לכפות בחקיקה נושאים שבמחלוקת, הכפשות חוזרות ונשנות של ציבור המורים ועוד כהנה גילויים של שררה וכוח, אינם אלא פועל יוצא הכרחי מסגנונן של הנפשות הפועלות מחד, וניסיון אידיאולוגי ומודע לשבור את כלל ההתארגנויות המקצועיות במדינה.
תרבות של צעקות
מנגד, גברה התחושה שגם בקרב הארגונים המייצגים את המורים אין רצון אמיתי להיאבק, בוודאי לא ברמת הפרט. מורים רבים חשו שעניינם מכור מראש, ומי שאמור להגן עליהם רק "משחק אותה". מורים ותיקים, מנוסים ומסורים, מאלה הבלתי שחוקים, מוצאים עצמם חוששים לעתידם שמא יושלכו ככלי אין חפץ בו, כשהם על סף הגיל השלישי והמצב הכלכלי במדינה ידוע לכל. יותר ויותר יש בנו שחשים שנוהגים בהם פשוט בגסות: הכושי עשה את שלו.
תרבות של שקר, משוא פנים, העמדת פנים ורדידות הפכה לשם המשחק, ובאותה מידה, עלתה מאוד השפעתם של התלמידים ושל ההורים בבית הספר. בתרבות כזו מי שצועק צודק, מי שמאיים אומרים לו הן, מי שמרים שולחן גם הופך אותו, מי שמכה ללא רחם אבל ממהר להגיד זה "רק בצחוק, אנחנו חברים!", מי ששותה לשכרה ומסתמם עד לאבדן הכרה והוריו כלל לא יודעים עליו דבר, מי שהוריו טוענים בארבע עיניים כי הם "אינם יכולים על הבן או על הבת" אך בנוכחותו/ה הם מגבים אותו/ה באופן השלילי ביותר, ומי שמביא סכין לקלף את התפוח שעוד לא נקטף עלול בסופו של דבר לקטוף חיים.
מי ייתן ועוד יהיה טוב.