אני כותבת מאילת. נסעתי עם יואב כדי לנפוש ולאזור כוח לקראת הבאות. מה יהיה? מה יבוא? אינני יודעת. דבר אחד ברור לי, שלא יהיה קל. הקוראים הוותיקים ודאי זוכרים שגם בראשית ימי הבלוג, לפני למעלה מחצי שנה, נסעתי לנפוש ולצבור כוחות לקראת המאבק בתוכנית ההתנתקות. גם אז, כמו היום, לא ידעתי מה מצפה לי, אבל ידעתי שנצטרך לעבוד קשה. היום אני יודעת שיהיה מאוד קשה, אבל אנחנו לא נישבר ולא נוותר. אלא נתמודד בסבלנות ובנחישות.
חברים, מכרים ויואב, כמובן, השביעו אותי שלא לדבר על נושא ההתנתקות בימי החופשה, אבל כנראה שזה גדול ממני ולאור ההתפתחויות של הימים האחרונים, לא יכולתי להתאפק והתחלתי לכתוב. כבר בדרך לאילת שמעתי דיווחים קשים על מה שאירע על יד הישוב שירת הים שבגוש קטיף. התייחסתי לידיעה הזו ברגשות מעורבים.
מצד אחד, באמת שלא התרגשתי מהחלטת הצבא להרוס בתים נטושים ומטים ליפול שלא שייכים לאף ישוב יהודי ואף אחד גם לא גר בהם. פעם הצבא המצרי בנה את הבתים האלה ששימשו ככפר נופש לקציניו. מצד שני, כעסתי על חוסר הרגישות שמפגין הצבא. ביום בו קוברים שני נערים שנרצחו על ידי מחבלים שהחליטו ביום בהיר לטבוח ביהודים, הצבא משקיע מחשבה באיך למנוע ממתנחלים להיאחז בקרקע ומזניח את הפעילות שבה הוא אמור להשקיע מאמץ - ביטחון לאזרחי מדינת ישראל. בדיווחים על אירוע הירי בו נהרגו הנערים באזור חברון נאמר כי המחבלים ניצלו את ההקלות שניתנו לפלסטינים. ואני חשבתי לעצמי כמה מטומטמים יכולים להיות? לא היה ברור לכם שזה מה שיקרה?
בג"ץ לא רלוונטי
בסופו של דבר קיבלנו סירוב פקודה ראשון בזמן אמת. גם כאן, לא הבנתי מדוע סירב החייל להרוס בתים נטושים שלא שייכים ליהודים. רק כאשר קראתי את דבריו של החייל בעיתון, הבנתי שהצבא הפגין אלימות רבה ביחס למתנחלים ואת זה הוא לא היה יכול לסבול. כשצבא שאמור להגן על אזרחי מדינת ישראל, נלחם נגדם או פועל נגדם, ישנם חיילים שלא יכולים להיות שותפים למהלכים אלו. אני עוד לא גיבשתי דיעה לגבי סירוב פקודה. ברור לי שהצבא הולך למהלך שאסור לו לבצע אותו ולא מתקבל על הדעת לשתף פעולה עם מהלכים אלו. מצד שני, מדינת ישראל צריכה צבא ואי אפשר לפרק אותו.
החייל שעמד בסיטואציה קשה - להיאבק מול אחיו היהודים - לא הרגיש שהוא מסוגל לעשות זאת וסירב לשתף פעולה, ובכך התגלתה גדולתו. הוא לא עשה זאת מתוך אידיאולוגיה, הוא עשה זאת מתוקף מצפונו המוסרי, שלא אפשר לו להילחם באחיו ולבצע כמו רובוט את המשימה. אין ספק שהוא לימד אותנו שיעור חשוב ופתח את הדלת לבאים אחריו.
ועוד דבר לגבי סרבנות. בשבת האחרונה התארח אצלינו בגני טל מפקד האוגדה, תא"ל אביב כוכבי. בהתייחסו לנושא של מהי פקודה בלתי חוקית בעליל, הוא נתן דוגמה לילדה קטנה שהוא קיבל פקודה לירות בה, אבל הוא בטוח שהיא חפה מפשע. ממש כתוב לה על המצח. מה הוא יעשה? יפנה לבג"ץ. כשנשאל על ידינו כיצד ינהג אם בג"ץ יאשר לו לירות בילדה, הוא שתק ולא ענה. מה לעשות, תא"ל כוכבי, שבשבילי גירוש יהודים מבתיהם והריסת מפעל חייהם היא פקודה בלתי חוקית בעליל. גם בג"ץ, המתגלה פעם אחר פעם כמי שמונע משיקולים פוליטיים ואישיים ולא מרדיפה אחרי הצדק, לא יגרום לי, ולעוד הרבה אנשים מוסריים, לשתף פעולה עם מעשה לא מוסרי בעליל. כמו גם שהוא לא יגרום לי לירות בילדה שאני בטוחה שהיא חפה מפשע.
"במקרה שנצטרך להיבנות מחורבננו..."
יהונתן בשיא וחבריו מאושרים זו הפעם הראשונה מאז הוקמה מנהלת סל"ע. לשמחתם סוף סוף ישתפו פעולה עימם. במה מדובר? על פי חוק פינוי-פיצוי (ביזוי בלשוננו), לא ניתן להגיש שתי שומות. אנשים היו צריכים להחליט אם לפנות למנהלת או לקחת שומה פרטנית. פורום המשפטנים למען ארץ ישראל, בראשותו של עו"ד מירון, הגישו לבג"ץ מספר עתירות והסעיף הזה תוקן. כיום יכולים תושבי הגוש להגיש שתי שומות, ואם יצטרכו, יוכלו בעתיד לבחור בשומה בעלת הערכות הגבוהות יותר.
לכן, בלית ברירה, כדי לא לצאת חסרי כל אם חס וחלילה המאבק ייכשל, ועל מנת שנוכל להיבנות מחורבננו, המליץ פורום המשפטנים להיענות לבקשת השמאים שמתקשרים אלינו ולאפשר להם להעריך את שווי הבתים והנכסים. זה לא אומר שמעכשיו אנחנו בקשר עם המנהלת. אנחנו רוצים למזער את הנזק ולכן נשתף פעולה חלקית בלית ברירה. אין לנו כוונה להיות בקשר עם מי שמנסה להחריב אותנו ולכן לא כדאי לחגוג יותר מדי. אנחנו ממשיכים להיאבק ולחיות את שגרת חיינו בגוש קטיף. אף אחד לא עזב ובע"ה גם לא יעזוב.
אין יותר שומר במעוז הים
בטור הקודם התייחסתי לתושבי מעוז הים במלון בגוש קטיף. קיבלתי הרבה תגובות מתושבים בגוש. חלקם הזדהו עם דבריי וחלקם חלקו עליהם. בכל אופן, תושבי מעוז הים הורידו את השומר בכניסה ומאפשרים לתושבי הגוש לבקר במלון ואף מזמינים אותנו לערב גבינות ויין שייערך במקום. לצערי אפספס אותו, למרות שמאוד הייתי רוצה ללהיפגש עם השכנים החדשים, להביע את דעותיי ולשמוע מה יש להם לומר.
בשבת האחרונה התאספנו חברי המושב במועדון הישוב ודיברנו על התקופה הקרובה והצעדים הבאים. הנושאים שהועלו מאוד מורכבים והתייחסתי אליהם בטור הקודם. מה שמדהים הוא האווירה שהייתה. היינו קרוב למאה איש, וכל מי שרצה דיבר על מה שרצה, ואנשים הקשיבו ולפעמים הגיבו. המחלוקות היו רבות ותהומיות, ובכל זאת הצלחנו לשבת יחד באווירה מאוחדת ובצורה מכובדת כאילו לא מונחת חרב על הצוואר של כולנו. בהתחלה זה היה כל כך טבעי ומובן מאליו. רק כאשר אנשים שאינם חברי מושב ונכחו בדיון הסבו את תשומת לבי, קלטתי איזו גדולה יש לחבריי שלמרות כל המחלוקות, הקשיים, הפחד ואי הוודאות, הם יודעים לתת את הכבוד האחד לשני. אשריי שזכיתי בתקופה כה קשה וגורלית לעם ישראל ולמדינת ישראל להיות חלק מקהילת גוש קטיף בכלל ותושבי גני טל בפרט.