כדרכם של רוב המאבקים המתחילים בקול תרועה גדול, גם "מאבק הסטודנטים" של שנת הלימודים תשס"ה הסתיים בקול ענות חלושה. אלא שבניגוד למאבקים פוליטיים סקטוריאליים - שלא מתיימרים לשנות את העולם ומסתפקים בכמה מליונים נוספים לתקציב - הציגו מנהיגי הסטודנטים את מאבקם כמלחמה על פניה של המדינה כולה. בשלטים, בנאומים ובראיונות לכלי התקשורת, הם הדגישו כי הם נאבקים על עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל ועל סדרי העדיפויות החברתיים והתרבותיים של השנים הבאות.
בתחילת הדרך נראה המאבק רציני ומבטיח. ודאי לא כזה שיסתיים פחות מחודש לאחר שהחל. נציגי האגודה נראו נחושים מאוד, כשהתפרצו לכיתות באמצע השיעורים והורו לסטודנטים לצאת להפגין. את המטרות שלהם ידעו ראשי האגודה להגדיר במדויק. הם מחו על סגירת חוגים, על הקיצוץ במספר השיעורים, על פיטורי מרצים ותנאי העסקה ירודים של מתרגלים, על כך שהספריות כבר לא קונות ספרים ושאין ציוד במעבדות, על כך שהכיתות עמוסות ושהרמה האקדמית נפגעת. מנגד, הם הצביעו על ראשי האוניברסיטאות, אשר ממשיכים להשתכר עשרות אלפי שקלים בחודש ולקיים מנגנון ביורוקרטי מנופח, מסואב ומיותר.
ליושב ראש האגודה בת"א, יפתח עצמון, לא היה ספק: "זה מאבק על דמותן העתידית של האוניברסיטאות ושל החברה בישראל", אמר. במאמר שפירסם ב"הארץ" (17.3.05) הוא כתב עוד: "אל מול הפוליטיקה התאצ'ריסטית שמרסקת את האוניברסיטאות, ואל מול התפישה העסקית של הנהלת אוניברסיטת תל אביב, יש להציב גישה אלטרנטיבית". אתמול, כאן בוואלה! חדשות, הוא טען שמי שמתנגד לו הוא סתם ציניקן.
פחות משבועיים אחר כך הסתיים המאבק, בלי שהוצבה "גישה אלטרנטיבית" כלשהי, ובלי שנמצא פיתרון לאף אחת מהבעיות שנגדן מחו הסטודנטים. הבטחה ערטילאית אחת, על העברה עתידית וחד פעמית של 300 מיליון שקלים, סיפקה למנהיגי הסטודנטים עילה טובה לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסו. וכך התברר שהמאבק, שהתיימר לשנות את פני המדינה, לא היה אלא אמצעי נוסף בידיהם של עסקנים פוליטיים קטנים, שרק חיפשו עוד הזדמנות לצבור כוח לקראת הבחירות הבאות לאגודה.
יסלחו לי "מנהיגי" הסטודנטים, אך "עתיד" של השכלה ו"פנים" של מדינה לא נקנים בכסף שחור. סדרי עדיפויות לא משתנים בעזרת 300 מיליון שקלים. וגם עוולות חברתיות מושרשות, כמו העסקת עובדי קבלן באוניברסיטה, לא ניתן לתקן באמצעות תקציב חד פעמי, שהתקבל במחטף פוליטי.
פסטיבל מסחור בחסות ראשי המאבק
בשורה התחתונה, "המאבק", כאמור, לא השיג דבר. רבים מהסטודנטים הרגישו מנוצלים ומרומים, וחזרו לכיתות בתחושה שהאגודה מכרה אותם והשתמשה בהם ככלי משחק כדי לקדם את האינטרסים הפרטיים שלה. הם תהו, איך בלי בושה מיהרו מנהיגי הסטודנטים להכריז על "סיומו המוצלח של המאבק", בטרם הוצגה אפילו טיוטה של תוכנית לשיפור המצב הקיים. ציניות?
אבל אפשר להבין את אגודת הסטודנטים. הזמן דחק בהם בדרך למשימתם החשובה מכל - ארגונו של פסטיבל המסחור השנתי, המתקרא "יום הסטודנט". איך אפשר להיאבק על שיוויון חברתי, על תיקון עוולות ועל "דמותו של החינוך" כשבדשא של בניין גילמן ניצבים דוכני ענק של סלקום ו-HOT ומציעים מבצעים אטרקטיביים למצטרפים החדשים. ואולי, בעצם, הם-הם האלטרנטיבה האמיתית שהציעו ראשי האגודה ל"תפישה העסקית של האוניברסיטה".
גילוי נאות: הכותב חבר כבר שנתיים באגודת הסטודנטים החדשה של אוניברסיטת תל אביב, ומאוד לא מרוצה מהדברים שנעשים בשמו.