בחודשים האחרונים סקרנו כאן את רוב הסכסוכים האלימים שמתנהלים כיום בעולם. עד כמה שאנחנו מחזיקים מעצמנו קוסמופוליטים, הרי שהסכסוכים הללו, מעניינים ככל שהם בזכות עצמם, נבחנו במסגרת שבאה לשים סכסוך אחד מרכזי, קרוב ומוכר לכולנו, ב"פרופורציות". לשם כך ראוי אולי, כסיכום למדור בשם זה, לבחון את הדומה והשונה בין כל אחד מהסכסוכים העולמיים לבין הסכסוך המקומי שלנו, ולנסות להסיק מכך כמה מסקנות, אופטימיות או פסימיות.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני נולד לפני כ-130 שנה, עם ראשית ההתיישבות הציונית של יהודים בארץ ישראל. אולם רק בסוף שנות העשרה של המאה ה-20 החל הסכסוך לקבל ביטוי מעשי בשטח. מבחינת מסגרת הזמן, דומה הסכסוך שלנו לזה שבסרי לנקה, שאף הוא נולד כתוצאה מהגירה מסיבית (שם של טמילים מדרום הודו לאי ציילון) במאה ה-19. ההבדל הוא כמובן שבסרי לנקה מדובר בהגירה שיזם השלטון הקולוניאלי הבריטי לצרכי כוח עבודה, ואילו היהודים באו לארץ מכוח תנועה לאומית עצמאית, לעתים קרובות על אפו וחמתו של השלטון הקולוניאלי, בריטי אף הוא.
הבדל נוסף הבדל הוא שרבים מן הערבים שחיו ב-1948 בגבולות ארץ ישראל המנדטורית, הגיעו אליה אף הם בעשרות השנים שקדמו לכך, בגלל ההזדמנויות הכלכליות שיצרה הגירת היהודים, לעומת האוכלוסיה מקורית של סרי לנקה שחיה שם מדורי דורות. וקישור אחרון בין הסכסוך שלנו לזה של סרי לנקה, הוא ששם הומצא מכשיר הרצח המוכר לנו מדי חגורת הנפץ.
מבחינת מועד הסלמתו של הסכסוך, דומה זה שלנו לסכסוך הלאומי בתת-היבשת ההודית. המלחמה, בה נוסדו הודו המודרנית ופקיסטן, פרצה ב-1947 והסתיימה, כמו מלחמת העצמאות של ישראל, ב-1949. אלא שבעוד שהמלחמה בתת-היבשת ההודית הובילה לייסוד מדינה עבור כל אחד מהצדדים (על אף שנותרו מחלוקות טריטוריאליות נרחבות), לא השכילו הפלסטינים לייסד לעצמם מדינה בעקבות מלחמת העצמאות של ישראל, ואף לא עמדו על כך כל עוד נשלטו בידי ערבים.
אמנם, כפי שהודו ופקיסטן מוכיחות, קיומה של מדינה לכל אחד מהצדדים אינה ערובה לאי-לוחמה, אולם קשה להכחיש שמצבה של פקיסטן טוב אלפי מונים מזה של הפלסטינים, וגם הודו אינה משועבדת לסכסוך עם שכנתה כמו שישראל משועבדת לשלה. עם זאת, הישארותה של קשמיר כסלע מחלוקת טריטוריאלי מוכיחה באיזו מידה יכולים שטחי קרקע קטנים יחסית להמשיך ולהעכיר את היחסים בין מדינות.
מדינה ערבית בגליל?
הסכסוך בין רוסיה לתושבי חבל צ'צ'ניה דומה לזה שבישראל מהיבט אחר - סירובה של רוסיה להיענות לתביעות העצמאות של הצ'צ'נים. מזכיר את ההתנגדות שקיימת לפיתרון הסכסוך בקרב חלק מהישראלים: החשש שמיעוטים אתניים נוספים יבואו בתביעות דומות. אצל הרוסים מדובר בעשרות מיליוני מוסלמים במחוזות שונים. בישראל אלה הפלסטינים תושבי המדינה, שיש החוששים כי ירצו להקים מדינה ערבית בגליל. מכל מקום, קשה להכחיש שהמותניים של רוסיה קצת יותר רחבים מאלה של ישראל, ולכן בנויים יותר להתמודדות עם האיום הזה.
הסכסוך בקפריסין משרה פסימיות על אלו שמקווים לפתור את הסכסוך בארץ הקודש. שם נעשה ניסיון לכפות את פיתרון שתי המדינות לשני עמים בכוח הנשק הפלישה הטורקית לצפון האי והקמתה של קפריסין הטורקית ב 1974. ייתכן שאם מישהו מלבד טורקיה היה מכיר ברפובליקה של צפון קפריסין הפיתרון היה מוכרז כמוצלח יותר, אבל אין ספק שלקחי הסכסוך באי השכן צריכים לשמש תמרור אזהרה לכל מי שסבור ש"שתי מדינות לשני עמים" הוא פתרון קסם.
בהשראת האיחוד האירופאי, מדברים בקפריסין בשש השנים האחרונות על איחוד מחדש של האי, אך מה שמכשיל בינתיים את הפיתרון הזה הוא התעקשותם של היוונים דווקא, שהם להזכירכם הצד החזק, על זכות השיבה, עוד מושג המוכר לנו היטב.
בסכסוך שלא נסקר כאן, משום שהסתיים כבר, לפחות נכון לעכשיו, דווקא כן צלח הפתרון של מדינה נפרדת לכל צד. מדובר כמובן במלחמה עקובת הדם ביוגוסלביה לשעבר, שהסתיימה בכך שהקרואטים קיבלו מדינה, הבוסנים קיבלו מדינה, והסרבים גילו שאפשר להתקיים גם בלי לשלוט באנשים שבעליל לא רוצים שתשלוט בהם.
בחינתם של סכסוכים שונים שנפתרו מראה שהם מיושבים בניצחון מוחלט של אחד הצדדים (מה שאינו רלוונטי למצב בישראל, לפחות בינתיים), או לחילופין, כאשר שני הצדדים גם יחד מגיעים למסקנה שהמאבק גוזל מהם משאבים רבים מדי. כך היה לדוגמא בצפון אירלנד, שם ויתר כל צד על שאיפתו לניצחון מוחלט והגשמה של כל שאיפותיו, בתמורה לסיכוי לעתיד של שלום. הדרך עוד ארוכה עד להסדר סופי במחוזותיו הצפוניים של האי הירוק, אבל זה שבע שנים שאנשים לא טובחים שם זה בזה, וגם זה הרבה מאד.
מחכים לצונאמי?
הסדר מושג גם כשכל אחד מהצדדים מוותר על עקרונותיו ומכיר בזכויות הבסיסיות של הצד שכנגד. חלק ניכר מהדינמיקה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נובע מכך, שהיהודים קיבלו את הצעת החלוקה של האו"ם מ-1947 ואילו הערבים דחו אותה. אפשר לומר כי הטרגדיה של הפלסטינים היא שהם עדיין לא קיבלו את עיקרון חלוקת הארץ באמת ובתמים, ואילו הטרגדיה של ישראל היא שנשכח ממנה שבקבלה את הצעת החלוקה, היא קיבלה גם את זכותו הבלתי מעורערת של העם הפלסטיני למדינה משלו - לא כחסד מצד ישראל, אלא במידה שווה בדיוק של לגיטימיות בינלאומית.
איש לא יודע אם אכן יושג הסדר של שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני, או מתי יישבו שני הצדדים שוב (בפעם הראשונה?) לדיון אמיתי ליישוב המחלוקות המהותיות. בסרי לנקה ובחבל אצ'ה שבאינדונזיה נדרש לא פחות מצונאמי, שגבה את חייהם של רבע מיליון אנשים, כדי להעמיד את סדר העדיפויות של הצדדים באור הנכון ולהניע את תהליך השלום התקוע. אפשר רק לקוות שלא יידרש אסון דומה אצלנו.