עדיף להיות פוליטיקאי מלשבת על הדשא

אני כותב בשם מאבק הסטודנטים 2005 ובעדו. כמי שמצא את עצמו מוביל, לתקופה קצרה, רעיון, אשר ללא ספק חוצה מחנות פוליטיים ותפיסות עולם מדיניות – הופתעתי מרמת הספקנות של הסובבים אותי ומרמת הציניות של השיח הציבורי. לכל אלה אני עונה היום.

הרעיון של המאבק:
בעיקרו הרעיון של המאבק הוא פשוט וטריוויאלי – ראשית, שינוי השיח הציבורי במדינת ישראל מ"ביטחוני" ל"אזרחי". שנית, להעמיד במרכז השיח האזרחי את מערכת החינוך על כל רבדיה.

השיטה שבה בחרנו התבססה על עיקרון ההוכחה בבעיה מתמטית, כלומר מהו ה"מ.ש.ל" (מה שצריך להוכיח)? לדידנו, מה שהיינו צריכים להוכיח זה את המגמות השונות שפועלות בתוך מערכת החינוך במדינת ישראל. לצורך הוכחת המגמה לקחנו את מערכת ההשכלה הגבוהה כמקרה כללי ואת אוניברסיטת תל אביב כמקרה פרטי.

ההוכחות:
שנת 2001 – 2005 - תקציבי ההשכלה הגבוהה קוצצו בכ-1.3 מיליארד שקל. שנת 2005 - אוניברסיטת תל אביב מגישה תכנית התייעלות שעיקרה האחדה וסגירה של עשרה חוגי לימוד.

קיים קשר ישיר בין מדיניות הממשלה בנוגע למערכת ההשכלה הגבוהה לבין התוצאה של סגירת חוגי לימוד (כגון ביה"ס לרפואת שיניים). מכאן כל שנותר לנו הוא לומר לציבור במדינת ישראל את מה שכולם יודעים – אין לנו נפט ולא אוצרות טבע, מה שיש לנו זה הון אנושי. כאן, בדיוק כאן הממשלה צריכה להשקיע. לא רק כי כל מדינה חייבת לתת חינוך לאזרחיה, אלא כי עתיד המדינה הזאת מותנה בפיתוח ההון האנושי שלה.

לפיכך אנו הסטודנטים של מדינת ישראל לא מקבלים על עצמנו עונשים קולקטיביים כגון: "יש קיצוץ רוחבי בכל משרדי הממשלה ולכן קיצצנו גם במערכת החינוך".

אנו, הסטודנטים של מדינת ישראל ראינו איך השחתתם את המערכת הציבורית במדינת ישראל, ועל מנת להציל את עצמכם בהווה אתם נוגסים בעתיד שלנו.

אנו, הסטודנטים במדינת ישראל קובעים ששרת חינוך, לימור לבנת, שמשקרת, שמתבהמת, שמתעלמת – היא נזק חינוכי לילדים שלנו, וששום רפורמה לא יכולה לתקן את ההשפעה השלילית שלה.

השיח שלנו הוא לא על כסף וגם לא על 300 מיליון שקל שהושגו בעקבות המאבק. להפך – הכסף שהתקבל חושף את האבסורד. חושף את הזלזול של השלטון בחיי אזרחיו. הוא חושף את הציניות של בעלי השררה: האלימות, תאונות הדרכים, השחיתות, הפגיעה של מפעלים באיכות הסביבה, הזוהמה, הכיבוש, חוק הג'ובים, האפלייה, היחס לעובדים זרים, היחס לעובדים בכלל, העוני, הפערים שהולכים ומתרחבים.

כולם – סימפטומים של מערכת חינוך חולה.

המגמה – האלימות מתגברת, אחוז תאונות הדרכים במדינת ישראל הוא מהגבוהים בעולם. הכל נהיה גרוע יותר.

ומה השלטון עושה? ממשיך לקצץ בחינוך, וממשיך להקים וועדות שמורכבות מאנשי ממשל מושחתים שממנים לוועדות מינויים פוליטיים, וחוזר חלילה. חייבים לטפל במחלה עצמה ולמזער את הסימפטומים – לא עוד וועדות, לא עוד שוטרים, לא עוד שופטים (שגם שם הפכו להיות מינויים פוליטיים של חברי מרכז). אלא עוד חינוך, עוד דוקטורנטים, עוד שעות במקצוע הנשכח "אזרחות", יותר רוח ופחות חומר. רק אלה יצמיחו שוטרים איכותיים יותר, רק חינוך למוסר אובייקטיבי ימזער את השחיתות ולא היועץ המשפטי לממשלה.

מי שחושב שמאבק הסטודנטים 2005 הוא על שכר לימוד, לא יודע לקרוא.

מי שחושב שהרעיון שלנו כללי מדי, לא מבין את מגבלות התקשורת.

מי שאומר שאנחנו סקטוריאליים, הוא כנראה איש של השלטון שעובד בשיטת ההפרד ומשול.
מי שאומר שיפתח עצמון רוצה להתקדם בחיים הוא צודק, אבל לא רלוונטי לעניין.
מי שמבין בכלכלה יודע שחייבים להשקיע בחינוך.

מי שקפיטליסט יודע שצריך להשקיע בחינוך. מי שסוציאליסט יודע שצריך להשקיע בחינוך. מי שלא משקיע בחינוך פועל בניגוד לאינטרסים של עצמו. הממשלה לא משקיעה בחינוך לכן הממשלה פועלת בניגוד לאינטרסים של המדינה ובניגוד לאינטרסים של אזרחיה.

מי שמתנגד לרעיון של מאבק הסטודנטים 2005, מתנגד לרעיון שחינוך הוא חזות הכל.
מי שמאמין שהחינוך הוא הפתרון האמיתי והיחידי לאלימות ולבערות, אינו יכול להתנגד.
מי שאינו מתנגד חייב לפעול וכל הזמן, ובכל צורה ומקום.
מי שעושה הפגנה של חמישה אנשים תורם למאמץ הכולל, תורם למומנטום, תורם לאפקט המצטבר שיש להרבה מעשים קטנים לצריבתו של רעיון פשוט וטריוויאלי בתודעתם של האזרחים.
מי שמתנגד – מתנגד!
מי שבתוך תוכו אינו מתנגד, אבל אינו פועל – אינו תורם וזה חבל.
ומי שאינו מתנגד, אינו פועל, אבל מבקר – הוא ציניקן.

מי שציניקן פועל בניגוד לאינטרסים של עצמו. מי שציניקן פועל בניגוד לאינטרסים של אנשים שהוא אוהב. מי שציניקן אוהב את השלטון או שהוא נהנה ממנו. לימור לבנת היא ציניקנית.
מי שציניקן לא קיבל חינוך טוב.