שישי בצהריים, עמיר לב

ישבנו שלושתנו אחד מול השני ברכבת האחרונה מתל אביב לעכו. כשהרכבת יצאה מהתחנה התחלנו לדבר. היו לנו שעתיים לשלושה אנשים זרים שמוצאים את עצמם יושבים כל כך קרוב אחד לשני. לשניהם היו שפמים ושיער מלא. שניהם לבשו חולצות מכופתרות, ואני מולם קרח עם טי שרט. מולי ישב מיכאל, ד"ר מיכאל רופא ילדים, ולידו ישב אסאף אליאס, שהתברר שגם הוא רופא, ד"ר אסאף אליאס רופא שיניים. אחרי שכל אחד סיפר איך הוא מעביר את חייו ואיפה ועם מי, ד"ר מיכאל סיפר את סיפור חייו.

הוא נולד בבירוביג'אן, לסבא שלו לא היה מספיק כסף לשלם שוחד לפקידים של סטאלין וכך הסבא והמשפחה ועוד עשרים אלף יהודים ממוסקבה מצאו את עצמם מועברים לבירוביג'אן, הנקודה הכי מזרחית של ברית המועצות הקומוניסטית של אז. הכניסו אותם לרכבות, ד"ר מיכאל סיפר, עשרים אלף יהודים בלי אף ירייה. חברה מהמפלגה עברה בין הקרונות וחילקה לכל משפחה קופסא מעץ עם מספר. על הקופסא היה שם הרחוב ומספר הבית ובתוך הקופסא היו 25 רובל ומפתח. הרכבת נסעה כמעט עשרה ימים. אף אחד לא חיכה להם. כשהרכבת נעצרה הם ירדו בין שורות של חיילים מלוכסני עיניים לבושים במדים ארוכים וכובעים באמצע הקיץ הלוהט של בירוביג'אן. כשעברו את שורת החיילים התגלתה לפניהם השכונה החדשה. מאות שיכונים באותו הצבע, חמש קומות, ארבע דירות בקומה, שלושה חדרים בדירה.

מאות המשפחות עם קופסאות העץ התפזרו בין הבתים ונבלעו לאט לאט בין גוש הבטון. במשך כמעט שבוע אף אחד לא יצא מהבית. לאט לאט כולם הבינו, אמר ד"ר מיכאל, למה סטאלין התכוון שאמר להתחיל הכל מחדש.

ד"ר אסאף כנראה אהב את הסיפור הוא חייך לעצמו. אחרי שהרכבת התחילה שוב לנסוע (בנימינה) הוא סיפר על האבא שלו שהיה פלאח בכפר. בזכות ה"התנתקות" שלו, הוא אמר, נהייתי רופא. אבא שלי לא הסכים שאף ילד ילך ללמוד, הייתה להם הרבה עבודה באדמה, מטעי זיתים, 50 ראש עזים, פרות, תרנגולות ועשרה דונם ירקות. אימא שלי מספר ד"ר אסאף, הייתה אשת חייל, כמו שאומרים אצלכם. הייתה מתעוררת בחמש בבוקר כל יום ועם המטפחת שלה והחיוך הייתה עובדת עד החשכה מאכילה חמישה ילדים "כולנו תמיד היינו נקיים ומסודרים" אין סוף כביסות ביד מעשר בבוקר עד הצהרים בשדה ובערב מתקנת חולצות ומכנסיים כשתמיד אחד מהקטנים נרדם לה על הברכיים. והכל עם עדינות ורוגע שיכול לבוא כנראה, אומר ד"ר אסאף, כנראה רק מאמונה עמוקה. בחודש דצמבר ההוא התחילו להגיע השמועות . רוצים לפנות את הכפר, רוצים להעביר את האנשים אולי רק חצי מהכפר. כולם הרגישו שקורה משהו אבל אף אחד לא ידע באמת מה. "זה הכל שטויות, אבא אמר " מספר ד"ר אסאף. כל פעם שהרחוב היה סוער מאיזה שמועה חדשה הוא היה מוציא את המפסלת ואת הפטיש ויושב ומסתת אבנים בשער הבית שכולם יראו שמשפחת אסאף הולכת לבנות עוד חדר. אחר צהרים אחד הגיעו לכפר שני ג'יפים. ארבעה קצינים לקחו את המוכתר ואת הכומר וישבו אתם מתחת לעץ התאנה הענקי בכניסה לכפר. כמו באגדות, הנגר סגר את הנגרייה, האיכרים עזבו את השדות, אפילו המאפייה נסגרה. כולם הגיעו בשקט לרחבה שלפני הכנסייה וחיכו. בערב חזרו המוכתר והכומר. האנשים פינו להם דרך והם עברו בניהם ונכנסו לכנסייה. כל הגברים נכנסו אחריהם. הם סיפרו שהיהודים רוצים לפנות את הכפר לשבוע שבועיים, מקסימום חודש. הייתה שם שתיקה נוראית, אף אחד אפילו לא העז לשאול למה. נשאיר את הבתים כמו שהם, אמר הכומר, הם הבטיחו לשמור לנו על המכוניות ועל הרהיטים ועל העצים והמטעים. באותו הלילה האנשים התאספו כולם ליד הבית שלנו, מספר ד"ר אסאף, ובמשך כל הלילה בנו חדר ענק מאבן עם חלונות ורצפת בטון וטיח מבפנים ובחוץ.

אבו עקל, הנגר של הכפר, התקין דלת, שתי קשתות מעץ מלא. אימא שלי ענדה את המפתח הגדול עם חוט הצמר על צווארה. בבוקר הקיפו את הכפר עשרות ג'יפים מלאים בחיילים. משפחות עמוסות בשקי חיטה מלאים בבגדים ואוכל התקבצו ברחבה. בשקט לא אנושי הם עלו על האוטובוסים הירוקים שהתמלאו ונסעו זה אחר זה. אחרי שבוע החיילים הרסו את כל הכפר והשאירו רק את הכנסייה. המשפחה שלי ירדה אצל קרובים שלנו בכפר רמה, מספר ד"ר אסאף, אבא שלי המשיך את ההתנתקות שלו עד יומו האחרון וככה אימא שלי הצליחה לשלוח אותי לבית הספר. אני זוכר אותה לוחשת לי ביום הראשון "תזכור ותלמד טוב. אי אפשר לסמוך יותר על האדמה". ד"ר אסאף הרים את הראש ושתק.

שניהם, ד"ר מיכאל וד"ר אסאף הסתכלו עליי ושתקו. השפלתי את המבט. ראיתי את הרגליים שלהם. לשניהם היו נעליים שחורות מצוחצחות, שניהם לבשו גרביים כתומות...