לפני כמה ימים הייתה לי בחינת בגרות, מהאחרונות בסדרה הנוכחית, ובכלל. הגעתי לבית הספר כמה דקות מוקדם יותר על מנת לשנן את החומר, ומצאתי את עצמי נע ונד בבנין ללא תכלית ברורה. כבר כמעט חודש שלא הייתי בבית הספר והסתובבתי בין קירותיו הדוממים וחצרותיו הגדולות, וחשבתי על כל שעבר עלי בשנה המטורפת הזו, בין כתלי המוסד המשונה הזה.
התחלתי את שנת לימודי האחרונה בבית הספר שלי, שהוא בית ספר אליו מגיעים תלמידי עשרים ושניים מושבים שונים, באופטימיות מזהירה, שכן את שתי הבגרויות הקשות ביותר, אנגלית ומתמטיקה, סיימתי כבר לפני שנה, והרגשתי חופשי להתעמק בצד החברתי שיש לבית הספר להציע. על אף שמדובר בבית ספר שבו האוכלוסייה פחות או יותר הומוגנית, וכולם מכירים את כולם, הקליקות הן רבות ויש משמעות עמוקה לכל קשר חברתי.
כך יצא שתחילת השנה שלי הייתה פשוט תקופה ארוכה של ישיבה מרוכזת על הדשא, פעם אם אלו ופעם עם אלו, תוך ניסיון לפצח את הקוד החברתי של בית הספר. אך בזמן שישבתי על הדשא והייתי עסוק בעיקר בלהתחמק הבגרויות שעוד נותרו לי, דברים כבדי משקל קרו מסביבי.
לעולם לא אשכח בוקר אחד של חורף, כשנכנסתי לכיתה רק כדי לגלות שתלמיד מהשכבה מתחתי נדקר על ידי מישהו בבית הספר. רוב התלמידים היו המומים אך אותי זה לא הפתיע. ממקומי על הדשא היה קל לראות את כל זה קורה. השפה האלימה של חלק מהתלמידים, חוסר הסבלנות והסובלנות והתחושה הכללית "שהכל מגיע" מצד הרבה מחבריי למדשאה. הסתכלתי מהצד בבושה וידעתי שכל זה פשוט לא יכול להיגמר בלי אסון. לא יכולתי שלא לרתוח מזעם, כשאותו תלמיד שדקר חזר ללמוד בבית הספר אחרי איזושהי עסקה אפלה עם ההנהלה.
ההרגשה הייתה שרימו אותנו, חינכו אותנו נגד אלימות אבל לא נוקפים נגדה אצבע. אבל החיים, כמו תמיד, פשוט חזרו למסלולם.
בריקאדות? לא מכיר
בסביבות פורים עלה הנושא של דו"ח ועדת דברת לסדר היום ומאז התעקש להישאר שם. רוב המורים בבית הספר שלנו מקבלים את משכורתם מהמועצה המקומית, כך שבשלב הראשון אין להם מה לדאוג. אבל ככל שהנושא הפך מרכזי יותר בשיעורי חברה (המעטים שהייתי נוהג לפקוד) התחלתי לחשוב, איזה הגיון יש בקיצוץ תקציב החינוך במדינה שתקועה באמצע המזרח התיכון, והנשק היחיד שלה הוא ההשכלה שלה והחינוך לדמוקרטיה, ואיך אפשר לקרוא לכל זה בכלל רפורמה?! הקרע בין המורים למשרד החינוך העמיק אף יותר וזה היה ברור עם הזמן, כשכל מורה בתורו האיץ בנו ללמוד במרץ, על מנת שלא נגיע לשביתה הגדולה, שמעולם לא התרחשה, כשאיננו יודעים את כל החומר.
המורים יצאו להפגנות, דיברו על הנושא בלהט בשיעורים ואף מידי פעם עצרו להתווכח עם הלבנתיסט התורן. ועכשיו מסתיימת השנה, וגורלה הלא ברור של תכנית דברת נשאר מאחורי, יחד עם בית הספר ויושביו. יחד עם ההברזות, עם הדשא, עם החברים והקליקות החברתיות המשונות, שקימות רק בבית הספר התיכון, יחד עם הבגרויות, ציוני המגן והעבודות להגשה. כל אלו מאחורי, אבל דבר אחד נשאר בתיכון וירדוף אותי בהמשך חיי.
ביושבי על הדשא שנה שלמה ראיתי הכל, את האהבות, השנאות הסכסוכים והתככים הקטנים של חברי התלמידים, ויותר מכל הפריעה לי האטימות הנוראה ורדידות הדעת של הרוב הדומם. בשעה שהאלימות מתגברת, כמות הפשיעה מואצת והממשלה מושכת את ידיה מהחינוך, הפשע הכי נורא שניתן לדמיין הוא להישאר אדישים. הנוער הישראלי, שמחמצן את שערות ראשו, לובש ג'ינסים משופשפים ומאבד כל דעה אפשרית על כל נושא שהוא, מלבד המתרחש ב"כוכב נולד", הוא האויב הגדול ביותר של עצמו. הגיע הזמן להפוך את הגלגל. להתנגד לאיש העסקים דברת בניסיונו להפוך את החינוך הישראלי לכזה שמחולק לאלו שיש להם ואלו שאין להם ולהלחם בנגע האלימות והאטימות.
ללא ספק, אני עוזב את בית הספר התיכון בהרגשה שלא עליתי על מספיק בריקאדות, ושלאלו שנשארו שם אחרי נותרה עבודה כל כך מרובה, שאין לי מושג אפילו היכן להתחיל.