גם בשטחים אפשר לחסום כבישים

בזמן שהגוש הלאומי-דתי במדינתנו נערך למלחמה, השמאל ממשיך לישון. מתנגדי ההתנתקות כבר בשלב החזרות הגנרליות לקראת יום הדין, יום ביצוע הפקודה, היום בו מבחינתם הם יבעירו את האדמה ממנה מנסים לפנותם ואת זאת עליה יושבים המפנים. בינתיים הם עסוקים במסע הסברה ושכנועים בכל צומת, מחלקים סטיקרים וסרטים כתומים. והשמאל, דבר לא יעיר אותו מהתרדמה בה הוא שקוע כבר שנים, שותק בשאננותו.

הסתכלות מזוית אחרת, שאינה רק פוליטית, על חלוקת הימין והשמאל בארץ, יוצרת תמונה שבה הימין, על יסודות הלאומנות שבו, קשור יותר לאדמה ולאמונה, בעוד שהשמאל מתהדר במוסריות שלו. בהקצנה של עמדה זו ניתן לטעון שהימין נוקט בעמדו זו מתוקף צו הרגש, ואילו השמאל מתוקף האינטלקט וצו המוסר. עליונותו של הימין, לפיכך, נעוצה בכך שדבקות בעמדה באשר היא, לעולם תהא חזקה יותר כאשר אינה מחויבת למבחן הרציונל. אני באמת ובתמים מאמין שלמרבית מתנגדי ההתנגדות כואב כאב ממשי כאשר בפתח עומד האיום על ארץ ישראל השלמה, כאילו מאלצים אותם לוותר על בשר מבשרם ומסכנים את שלמות הגוף.

מצד השמאל לעומת זאת, רצועת עזה היא לכל היותר התוספתן (ויהודה ושומרון לכשיגיע זמנם יהיו השקדים), מן סרח עודף שהוא לא יותר מאשר מצע לדלקות. התמיכה בהתנתקות היא על בסיס הטענה שזהו הדבר הנכון לעשות מבחינה מוסרית: מוסרית ביננו לבין עצמנו (שהרי הכיבוש משחית אותנו), מוסרית ביננו לבין הפלסטינים ומוסרית מבחינה הקהילה הבינלאומית. אלא שהמוסר הזה הוא אינטלקטואלי, ולאף אחד מגוש השמאל (למעט אולי קבוצה קטנה ב"שלום עכשיו") לא בוער לצאת לצמתים ולעמוד על שלהם.

בהנחה ששרון ישלים את המהלך הצפוי, שהרי כרגע נדמה שלשם אנו הולכים, השמאל מרשה לעצמו לנוח על זרי הדפנה ולשתוק, מתוקף כך שעמדתו ממילא מתבצעת בפועל, ועוד על ידי ממשלת ימין! אז למה זה בכלל חשוב להגיב למאבק ההולך וגובר של הימין? אולי רק מהסיבה הפשוטה שעל פניו, למראית עין (ואולי אף בפועל אבל זאת לעולם לא נדע), נדמה שהעליונות המוסרית היא של הימין. זאת לפי המשוואה שאומרת שממשלה היא הרשות המבצעת של הריבון, הריבון הוא העם, ולמשקיף מהצד נראה שהעם בארץ ישראל מתחלק לאלה המתנגדים להתנתקות ואלה שפשוט לא אכפת להם. קול התומכים אינו נשמע, וכאן מתבקשת השאלה: על בסיס איזה מנדט שרון מבסס את המהלך שלו? ואם אין לו מנדט מהעם, או לפחות מרוב העם, הרי שצודקים בימין אלה שטוענים שההתנתקות היא אקט פוליטי לא מוסרי.

אנו עומדים פחות מחודשיים לפני מהלך מכריע בגורל מדינת ישראל. אולי הגיע הזמן שהשמאל, שהיה שאנן לאחר רצח רבין ולא הטריח את עצמו לקלפיות, וכך ספג מפלה כואבת, יתעורר וישמיע את קולו. הקולות שנשמעים בשקט בשיחות סלון צריכים לצאת ולהבעיר את הרחובות. אם הימין שואף ביום הדין לשתק את מדינת ישראל, על השמאל לשתק עד אז את החיים שם מעבר לקו, לשבש מעבר סחורות למכולות שלהם, למנוע מהם לצאת לשטחי הארץ, להשיב מאבק. אחריות השמאל היא להצדיק את מהלך ההתנתקות מבחינה פוליטית במתן תמיכה ציבורית שתשמע בחוצות. שרון מסתכן באיבוד התמיכה מבוחריו הטבעיים, ועל השמאל לפצות אותו כנגד המחיר שהוא משלם. אלא אם כן השמאל רוצה להמשיך לשתוק ולהתבונן מהצד בקריסת הממשלה האחרונה שעוד תעז לפעול בתיאום עם האידיאולוגיה השמאלנית. זו ההזדמנות האחרונה. אם השמאל לא יתמוך במהלך הזה ושרון יקרוס מלחץ הימין הקיצוני, יעבור זמן רב עד שממשלה בישראל תתקרב בכלל אל הנמק הזה שנקרא השמאל הפוליטי.