שלומית ברגר, גני טל

שבוע לא כתבתי ואני מתנצלת בפני הקוראים המתמידים, פשוט העומס של שבת וחג רצופים הכריע אותי.

הרבה מחשבות מתרוצצות בקרבי בכל שניה ביום, ואני מניחה שגם חבריי לגוש שותפים למחשבות דומות. לא קל להיות תושב גוש קטיף בימים אלו. לחץ מופעל מכל כיוון אפשרי. מבחוץ הממשלה לוחצת עם הקמת הקראווילות שהציבה בניצנים על כביש אשקלון אשדוד, אולי כדי שנתחיל להילחץ ולחפש איזו קראווילה. ראיתי אותן כשנסעתי בכביש, לא נכנסתי להביט מקרוב ואין לי כוונה לעשות זאת. עבודות יישור ובנייה נעשות גם בכניסה לגוש ובסביבתו. המנהלת עדיין ממשיכה בניסיונות ערמומיים לפתות אותנו ליצור עימה קשר ולחתום על כל מיני טפסים, ואנחנו מוצפים במכתבים שממליצים לנו להפנות אליה בקשות לקרקע כדי שלא נאחר את המועד. ואם זה לא מספיק, התקשר אלינו אדם מטעם ארגון מט"י – ארגון שמטרתו לעזור לחקלאים - אבל במהלך הפגישה איתו אתה מבין שהוא רוצה "לעזור" לך להעביר את המשק שלך החוצה.

בתוך כל הלחץ מבחוץ מופעל גם לחץ פנימי. אנשים דואגים ומודאגים. כולם רוצים להישאר בגוש אבל יש פעמים שהאמונה מתערערת, ואז עולות מחשבות שמא אני לא ריאלי ונוהג בחוסר אחריות. מה יהיה בעתיד? אולי צריך לדאוג לעצמי? הרגעים האלו הם הרגעים הקשים ביותר בשבילי, ואז אני מרגישה את גודל האחריות שמוטלת על תושבי גוש קטיף. אני מרגישה שאני מסוגלת להתמודד אל מול הרוע והשחיתות שמנחים את המנהלת והממשלה. אני יכולה לקבל אנשים שחושבים אחרת ממני ותומכים בהתנתקות, כמו אנשי השמאל עימם אני נפגשת, אבל המבחן האמיתי מגיע כאשר אנשים שנמצאים איתי באותה הסירה חושבים אחרת ופועלים בעצם בניגוד למאבק בהתנתקות, ובלי כוונה גם פוגעים בו.

אני חושבת שמבחן המוסר והערכיות שלנו כתושבי גוש קטיף נמדד בנושא האחדות. המחלוקות כאן הן רבות וקשות, ולכולם - כך אני רוצה לפחות להאמין - כוונות טובות. זה רוצה לדאוג לעתידו החקלאי, זה לילדיו וזה לעתיד המדינה. זה מפחד מקטסטרופה שלאחר פינוי, וזה מפחד לצאת אדיוט. זה חושב שעם קצת אמונה נצליח למנוע את ההתנתקות, וזה בטוח שהכל אבוד והפינוי הוא עובדה מוגמרת. ואני, אחרי שיחות עם חברים מהמושב, הבנתי עד כמה המבחן הזה הוא קשה ומצריך עבודה רבה על הסובלנות שלנו ועל קבלת דעה אחרת המנוגדת לשלי. אם נצליח להתגבר על הכל ולשמור על כבוד אחד כלפי השני ועל אחדות, שמשמעותה דאגה לזולת - ניצחנו.

בחודשיים האחרונים שינתה אוכלוסיית הגוש את פניה. לאחר התפילה בבית הכנסת אינך יודע אם הפנים החדשות הן של אורחים, או של מתיישבים חדשים במושב ובגוש. וכך קורה שחודשיים-שלושה לפני סיום שנת הלימודים, בתי הספר, הגנים והמעונות מתמלאים עד אפס מקום. אני מאוד מעריכה את המשפחות שהחליטו לעשות מעשה ציוני בהגעתם לגוש, אך חושבת שהם ואנחנו משלמים מחיר כבד מדי עבור צעד שלדעתי לא מועיל למאבק, אבל כן מכביד על רצונם של תושבי הגוש לשמור על חיי שיגרה.

הייתי שמחה יותר לו האנשים שבאו לגוש, וכל אלה שרוצים לבוא, יקבלו על עצמם לפעול בהתנדבות לטובת גוש קטיף במקום מגוריהם, ובכך ירחיבו את מעגלי ההתנגדות לתוכנית ברחוב הישראלי במרכז הארץ (ואני לא מדברת על חסימת כבישים ושריפת צמיגים). כך נוכל אנו להמשיך בשגרת חיינו, וכך יוכלו ילדנו להמשיך בשגרת חייהם הרגילה במוסדות החינוך, בלי שיצטרפו עוד עשרה ילדים לכיתתם וישבשו את השגרה. וכך יוכלו גם המורות, הגננות והמטפלות לסיים את שנת הלימודים באופן שפוי, ולא עם הלשון בחוץ. כי בסופו של יום, גם הן כמו ילדינו צריכות להתמודד עם חיים באי ודאות, בצל ירי טילי קסאם.

פנים חדשות נוספו לנו גם במבנה העזוב של מלון חוף דקלים הישן. בעבר, בכל פעם שהייתי מגיעה לחוף הים, הרגשתי עצב למראה המלון הנטוש והפוטנציאל התיירותי שהתמוסס לנוכח המלחמה בחמש שנים האחרונות. אינני אוהבת את הרעיון של אכלוס המלון. אינני מכירה את דייריו החדשים ולכן לא רוצה לחטוא בהכפשתם, אך יש שם אנשים שלא אזכיר את שמם, מחשש לתביעת דיבה, שמדליקים אצלי ואצל רבים מתושבי הגוש נורה אדומה ואשר ידועים כעושי פרובוקציות. מכאלה אני חוששת ומתרחקת ונראה לי (אף כי רבים מכם יגחכו על כך) שיש להם קשר לשב"כ. בסרט הזה כבר היינו, ואני ממליצה לכולם להתרחק מאנשים שאין להם גבולות, כמו שהיה בזמנו עם אבישי רביב. בכלל אני תוהה איך זה שאלה שתמיד עושים פרובוקציות, והתקשורת תמיד נמצאת לידם בזמן הנכון, לא נעצרים אפילו פעם אחת, וזאת בתקופה שבה המשטרה עוצרת כל מתנגד להתנתקות על לא עוול בכפו.

וכך קורה שכאשר התקבלו בשבת בצהרים ידיעות על ירי לכוון פלסטינים מהמוואסי, כולם במושב הנהנו בראשם, כאילו ידעו שזה מה שיגיע מכיוון הדיירים החדשים במה שקרוי בפיהם מעוז הים. כפי שכתבתי כבר, הייתי שמחה לו תושבי מעוז הים היו חושבים על דרכי מאבק יעילות ויצירתיות יותר מאשר התבצרות. לא נעים להסתובב בבית שלך ולראות שאסור לך להיכנס למקום שעד לא מזמן הסתובבת בו חופשי. אני מבקשת מכל מי שמגיע לגוש קטיף: אל תשתלטו, השתלבו.

ושוב התקשורת שותקת ושומרת על קופסת האתרוגים: בשבוע שעבר ריאיין נסים משעל בתוכניתו את רביב דרוקר ועפר שלח על ספרם החדש, "בומרנג", בו הם מעלים טענות על התנהלותו של שרון, המבוססות על ראיונות שערכו עם בכירים בצבא ואנשים המקורבים לשרון. ציפיתי שביום שלמחרת, התקשורת תחולל סערה ותתייחס לנאמר בספר, לשחיתויות המוזכרות בו או לדרך בו מנהל שרון את המדינה. אבל המדינה שקטה - אף לא אזכור אחד בתקשורת. רק במוצאי שבת ראיתי בוואלה! התייחסות קצרה ולא מעמיקה וביום ראשון התייחס לכך גם מעריב. כנראה שהעיתונאים המתפארים כי תפקידם הוא לשמור על הדמוקרטיה, מתאפקים עוד קצת כדי לשמור על קופסת האתרוגים המסריחה מרוב ריקבון וסותמים את האף. "עוד קצת" הם ודאי אומרים לעצמם, "רק נתנתק ואז נוציא את כל השחיתות החוצה". למטרה נעלה כל האמצעים כשרים.

אני חייבת לסיים בהיסטריית הסרט הכתום. קראתי שאדם שהוזמן לדיון בבית המשפט (בנושא שאינו קשור להתנתקות) הגיע עם סרט כתום קשור לתיקו. המאבטח הורה לו להשאיר את הסרט בכניסה. כשעשה זאת קיבל טופס של הפקדת נשקים. בסוג הנשק היה כתוב: סרט כתום. חבר מהמושב רצה לקנות ספרים בשבוע הספר בירושלים. בתיק שלו היו סרטים כתומים ולכן לא ניתן לו להיכנס. כשביקש להשאיר את התיק אצל אחד המוכרים בכדי ללכת לקנות ספר מסויים, אמר לו המאבטח כי התיק הזה לא יעבור בשום אופן את הכניסה ליריד. אני שמחה שהנשק שלנו הוא הסרט הכתום ולא משהו אחר. זהו סימן שאמונה, נחישות והתמדה יכולים לנצח את השחיתות והבולדוזר. עובדה - הם בפאניקה.