לפני 16 שנים, כשבחרתי באימהות, הייתי בטוחה שמרבית השליטה על עתיד ילדי וחינוכם תהיה בידי, החל מבחירת הרופא שיעקוב אחר ההריון, בית החולים בו אלד, הגן הראשון, סביבת מגורים, החוגים ועוד. עוד בהריון "כיסיתי" את עצמי מבחינת ספרות מקצועית ומאמרים על התפתחות מוטורית, חברתית ואינטלקטואלית אצל ילדים.
לאורך כל השנים האמנתי כי המעורבות שלי כאמא בוועדי הורים בגן, בבית הספר ובתרומה לקהילה בכלל תעזור לילדי. בשנים הראשונות זה אפילו עבד: נאבקתי להחליף את הגננת שזעזעה את כל ההורים שנחשפו באקראי ליום חינוך בגן; תרמתי כספית לתוספת העשרה במסגרות הקיימות; נאבקתי על הוצאת מתקנים שנראים מסוכנים.
פערי הגילים בין שלושת ילדי (4.5, 12 ו- 16) "זיכו" אותי בחשיפה לתהליך המתחולל לאורך השנים במערכת החינוך, להבדלים בין מורה למורה, ולשאלה עד כמה זה משנה אם אני נמצאת שם או לא. עם הניסיון הארוך שצברתי, הדברים כבר נראים לי אחרת. מרכז הכובד במערכת החינוך עבר לניסיונות מניעה של פגיעה פיזית בילדים: אני מברכת כאשר הם חוזרים שלמים הביתה (ועוצמת את עיני מלקרוא בעיתון על האסון היומי שפקד עוד ילד, עוד משפחה); אני קונה לבתי בת ה- 12 תרסיס גז, תוך שאני מסבירה לה שאני כן סומכת עליה, אבל שלא הכל תלוי רק בה, ולכן נדרשים כמה כללי בטיחות; אני מרגישה שרק במזל ילדי צלחו בשלום אבל חוששת ממה שצופן להם העתיד.
ואלה לא רק הילדים שלי, אלא של כולם. רוב הילדים מספרים בפתיחות מה קרה בבית הספר: איך החבר הזה עשה כך, ואיך לא המורה עשתה משהו לא בסדר ("נו, ואמרת לה?" אני שואלת את הילדה? "לא, כי פחדתי שהיא תצרח"), ואיך הקטנה שרדה את אותה פגיעה מהמתקן בחצר שפצע את ה"פות", ואיך הגדול קיבל את כל מה שהכתיבו לו כנכון ולא נכון, למרות שככה מנעו ממנו עוד כמה אפשרויות הרחבה בבגרות בשל "מגבלות המערכת". כי במערכת הזו, אפילו כשאתה רוצה יותר, יש מי שמגביל אותך.
ועדות הן לא הפיתרון
אל לנו להאשים את "הילדים של היום", אלא את הדרך בה מתנהלת מערכת החינוך. למשל את התהליך בו קוצצו אט אט שעות לימוד. אני זוכרת שפעם הייתה "שעת חברה", שעה בה יכול היה המחנך לבחור נושא ולדון בו. ובכן, השעה הזו התמוססה במערכת השעות הרשמית, ועלולה לרדת סופית בשנה הבאה. מספר התלמידים בכיתה ברוב המקרים הוא 40 ואת המורים הטובים אתה צריך ל"דוג" בכל בית ספר. מי שזוכה - בורך. אך מה עם השאר?
לפני כשבועיים כמעט והרמתי ידיים כשחזרתי מעוד דיון בבית הספר. התבשרנו על הקמת חמש ועדות נוספות למניעת אלימות, בהן ועדה ל"שיפור סמכות ההורים". כמה ועדות שהוקמו נשארו על המדפים?!
לא לשינוי אנו, ההורים, מייחלים אלא למהפך! למרות שאני יודעת שהפיתרון הוא לא כל כך פשוט. המלצותיה של ועדת דוברת טובות בחלקן, אבל מתחילים אותן מהסוף להתחלה. במקום זה, הדבר הראשון שצריך לבדוק הוא את כל התנאים הפיזיים במסגרות החינוך. אחר כך צריך לבחון את המורים שצוברים תלונות, אך ממשיכים לחנך. בנוסף ללימודים מקצועיים, צריכים המורים לעבור גם הכשרות מיוחדות בחינוך. העובדה שמורה יודע ללמד מתמטיקה עדין לא הופכת אותו לאיש חינוך. במצב הנוכחי, אני לא בטוחה שליבי יהיה שקט אם ילדיי יעברו ליום לימוד ארוך, כשיש מורים שמשפילים אותם בפורום של כל הכיתה, ואם אפילו גם הארבע או שש שעות לימוד היומיות הן כמעט בלתי אפשריות בתנאים הקיימים, הן למורים והן לתלמידים.
די, נמאס מכל הסיסמאות והדיונים על המערכת ש"מתפוררת" בשנים האחרונות. ההורה שבי לא רוצה לחכות לעוד לתוכניות. אני רוצה לדעת שכבר ב-1 לספטמבר 2005 נתחיל דף חדש. שיקשיבו יותר, שהאווירה בבתי הספר תהיה רגועה, שילד לא יפחד לדבר עם המורים. שכל בתי הספר יהיו ממוזגים. שיהיו יותר מחשבים. שהמורים יחשבו גם על הילדים, ולא רק על הנוחות האישית שלהם ואז שיתגמלו את המורים כמה שיותר.