בירושלים נערך השבוע יום עיון שנושאו: ההיבטים האתיים בסיקור התקשורת את תהליך ההינתקות. האכסניה הנאה משכנות שאננים היתה מקום ראוי לדיון מתבקש, שנערך ביוזמת המרכז לאתיקה בירושלים והרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ובהנחייתו של פרופסור אסא כשר. נושא הדיון לא היה ההינתקות, אלא האופן שבו התקשורת מסקרת אותה. הדיון המעניין כלל 3 מושבים: תקשורת והינתקות, הציפיות לסיקור הוגן של ההינתקות, ותגובות של עיתונאים מהשטח. מרתק במיוחד היה המושב השלישי, שהביא עדויות של כתבים על הגלגולים שעוברות כתבותיהם מהשטח עד להגעתן אל הצופה/המאזין/הקורא.
הכותרת שניתנה לכינוס, ואשר כרכה אתיקה והינתקות זו בזו, היתה תמוהה מצד אחד ויומרנית מצד שני. כמעט ניתן לומר שמדובר בדבר ובהיפוכו. אתיקה, על-פי מילון אבן-שושן, היא "מוסר, תורת המידות; התורה המתארת את הטוב שיבחר לו האדם ואת הרע שעליו להתרחק ממנו". מאפיינים אלה אינם קיימים במעשה ההינתקות, או באופן סיקורו בתקשורת. אבן-שושן מגדיר גם אתיקה מקצועית: "התנהגות לפי כללי המקצוע". דוגמאות שהביאו העיתונאים מהשטח הצביעו על הפער בין כללי המקצוע לבין המציאות הישראלית, שבה המימסד התקשורתי מגויס למען מדיניות, אשר בלשון המעטה היא שנויה במחלוקת קשה. אותו מימסד אף מאמץ ללא כל ביקורת - את המושג הפוליטי "הינתקות" ואינו מחליף אותו במלים המשקפות באופן מדויק יותר את אופי המעשה: פינוי, סילוק, גירוש, עקירה, טרנספר.
הכתב המדיני של גלי צה"ל היטיב לתאר את התופעה בקוראו לה "התפעמות", והתכוון למה שהח"מ הגדיר במאמרים רבים: התקרנפות. במילותיה של מגילת אסתר ניתן לומר: "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". במקרה שלפנינו, התקשורת המגויסת היתה עוינת את שרון עד שהפך את עורו, אבל כיום היא חפצה ביקרו, נושאת אותו על כפיים, ובלבד שיבצע את מצע השמאל. בהקשר זה ראוי להזכיר את מעשיהם ה"אתיים" של עדת שומרי האתרוג, ושל מי שמצהיר (יואל מרקוס) ש"השחיתות יכולה לחכות". כלומר, כל עוד שרון הולך בתלם התקשורת רוקדת לפי חלילו והוא רוקד לפי חלילה. לא זה מה שמצופה מכלב שמירה אמיתי של דמוקרטיה.
לא רק בכך מועלת התקשורת "החוקרת" בתפקידה, אלא גם בשאלות שאינה שואלת, ושלהן כמעט לא ניתן ביטוי במהלך יום העיון. דוגמאות:
* האם ה"הינתקות" ניתנת לביצוע, ואולי במקום לדבר על "היום שאחרי" ביצוע התוכנית יש לדון גם במצב שייווצר אם וכאשר התוכנית תקרוס?
* האם מתנגדי ה"הינתקות" אינם רק מתנחלים דתיים אלא גם מאות אלפי חילוניים מתוך "הקו הירוק", שלדעתם לא ניתן משקל בתקשורת? האם סרבני המצפון הם רק חיילים דתיים ומדוע מתעלמת התקשורת מסרבני המצפון החילוניים?
* מה עלותה הכספית של ה"הינתקות"? מדוע מאמצת התקשורת את המספרים הממשלתיים (כ-6 מיליארד שקל, שהם כ-1,000 ש"ח לנפש) ואינה בודקת שמא מדובר בעלות גבוהה בהרבה (כ-6 מיליארד דולר, שהם כ-1,000 דולר לנפש)?
* מדוע יש לחזק את אבו-מאזן? אולי עדיף לגרום לנפילתו? נראה ששוב עומדים אנו בפני קונספציה, ואיש אינו טורח לבחון אותה בטרם פורענות.
* מדוע, אם הוחלט לסגת מרצועת עזה, הוסף לכך גם שטח כפול ויותר מכך בשומרון, שטח המאיים על ערים רבות בישראל?
* מדוע, אם הוחלט לסגת מיישובים המפריעים לרצף טריטוריאלי ערבי, עוקרים גם את שלושת יישובי צפון הרצועה שאינם עונים על הגדרה זו ובכך מנציחים את "הקו הירוק"?
מעבר לאתיקה הפגומה שבסיקור התקשורת את תהליך ההינתקות, מדובר גם בוויתור מודע על תפקידה המרכזי של התקשורת כגוף חוקר ומבקר.
6 שאלות לתקשורת השמאלנית
פרופ' רון בריימן
20.6.2005 / 10:03