בילדותי גרתי שנתיים בדרום אפריקה, של תקופת האפרטהייד. החיים בדרום אפריקה באותה תקופה לאוכלוסיה הלבנה לא היו שונים מכל מדינה מערבית אחרת. על פניה דרום אפריקה הייתה דמוקרטית ונורמלית לגמרי. מערכת חוק ומשפט מתקדמת, פרלמנט, רשויות מוניציפליות, אירועי ספורט, תרבות ובידור, חינוך מפותח וכו'. למעשה, אם מוחקים את השחורים מהסיפור, דרום אפריקה היתה דמוקרטיה מערבית ממוצעת. אלא שבדרום אפריקה חוקקו חוקי גזע. וכך ההפליה בין צבעי העור היתה מעוגנת בחוק, ולכן גם מנקרת את העין. העולם לא סבל זאת והחרים אותה.
ישראל חכמה יותר. בשטחים עליה חולשת מדינת ישראל חיים כעשרה וחצי מיליון בני-אדם, אבל רק לשני שלישים מהם יש מעמד של אזרח. המשחק הדמוקרטי הישראלי חל רק על האזרחים, היות ובשטחים הכבושים חל שלטון צבאי ישראל אינה מחויבת להעניק לתושבים הפלסטינים זכויות אזרח, בדרך זו ישראל פטורה מחקיקת חוקי גזע, או חוקי לאום. המצב הלכה למעשה, בין דרום אפריקה לישראל איננו שונה מהותית. כמו בדרום אפריקה, גם כאן, אלו שאינם מחזיקים בתעודת הזהות הנכונה, אינם נהנים מכל אותן זכויות המוקנות לאזרחים בדמוקרטיה ליברלית. בדרום אפריקה השחורים היו "אזרחים סוג ב'". בישראל של אחרי 67', הפלסטינים פשוט אינם אזרחים.
בשבוע אנחנו מציינים 38 שנה לכיבוש הישראלי. מה שהתחיל כמצב זמני נמשך כבר קרוב לארבע עשורים, וכיום נולדים תינוקות פלסטינים בני דור שלישי לכיבוש. תושבי מדינת ישראל חיים בשלווה עם העובדה שממיינים אנשים במחסום ונותנים רק ליהודים לעבור, שסוללים כבישים ליהודים בלבד, שהורסים בתים במחי-חתימת-שופט בין-לילה (של ערבים בלבד!), שכולאים בני-אדם משך שנים ללא משפט וללא זכות להוכיח חפותם, שמנשלים אותם מאדמתם, שהורגים ילדים חפים מפשע, שמשפילים, מדכאים ורומסים את כבודם של בני עם שלם. אנו משלימים עם כך שחיים לצידנו צלליות-אדם משוללי זכויות וכבוד, שחיים במובלעות שהולכות ומדמות לגטאות. חושינו התקהו לנוכח מצב האוכלוסייה הפלסטינית.
שאלת האזרחות של התושבים הפלסטינים אינה רלוונטית. רלוונטית רק המציאות בה חיים 10.5 מיליון בני-האדם בין הים לירדן. האם במידה ודרום אפריקה של טרום 94' היתה מחליטה לשלול את אזרחותם של כל השחורים במדינה, היא היתה נהפכת בכך לדמוקרטיה לגיטימית? ולו היתה נוהגת כך ארה"ב בשנות ההפרדה הגזעית, האם היינו מגדירים אותה היום כדמוקרטיה לגיטימית? אין מנוס מלהגיע למסקנה שישראל של שנת 2005 אינה דמוקרטיה. "תרגיל משוכלל ביחסי ציבור שנגמר 5 דקות מכפר סבא".
גם השאלה איך נוצר המצב הזה כבר אינה רלוונטית. האם מלחמת ששת-הימים היתה מלחמת אין-ברירה או שבחרנו בה. מה עוד, שההתנחלויות ללא ספק הינן "התנחלויות-יש-ברירה". בהתנחלויות בחרנו. כל אחד יכול לבחור תאריך אחר במהלך אותן שנים, אבל אין שום ספק שהיום, 38 שנים אחרי, הכיבוש איבד את טיפת הלגיטימיות האחרונה שעוד נותרה בו.
ילדי ישראל מחונכים על האתוס הדמוקרטי מגיל אפס. צירופים כגון "ללא הבדל דת, גזע ולאום" או "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" הפכו למטבעות לשון. בשיעורי אזרחות הס מלהזכיר את המציאות החותרת יום-יום תחת הטקסטים הנאורים שבספרי הלימוד. ועל אף שגם בתוך תחומי הקו הירוק הדמוקרטיה הישראלית הולכת ונשחקת בהשפעת רמיסת כל עקרונות הדמוקרטיה מעבר לקו הירוק, אף אזרח ישראלי לא שואל עצמו ברצינות האם הוא חי במדינה דמוקרטית (גם כאן, אם מוחקים את שלושה וחצי מיליון הפלסטינים משוללי הזכויות, ישראל הינה דמוקרטיה מערבית פחות או יותר ממוצעת). אבל חובה על ילדי ישראל לדעת: הדמוקרטיה הישראלית חיה רק על הנייר (בעיקר זה של ספרי הלימוד). במציאות הישראלית הטרגית ישנם שני עמים: זה בעל הדם ותעודות הזהות הכחולים, הלוא הוא עם האדונים, ולצידו, עם של מדוכאים. ואת המצב הזה שום דמוקרטיה שמכבדת את עצמה לא יכולה לשאת.
* נועם ליבנה הוא ממארגני יום נגד הכיבוש שיצויין ביום שישי, ה-17 ביוני.
אפרטהייד זה כאן
נעם ליבנה
17.6.2005 / 9:17