זולפא אלחוסייני, עזה

לפני כמה ימים נאספנו כמה שכנות בביתה של סוהא, חברתי, כדי לאחל לה נסיעה טובה וחופשה נעימה. מצאנו אותה אורזת לקראת נסיעה לחברון, שם מתגוררת משפחתה, אותה לא ראתה למעלה מחמש שנים, לאחר שקיבלה אישור מעבר מעזה לגדה, עבורה ועבור ששת ילדיה. האישור ניתן, כמובן, על סמך העובדה שהיא מבקשת לבקר קרובי משפחה מדרגה ראשונה - את אימה ואחותה. היא היתה נרגשת מאוד מכך שעוד מעט תהיה שוב במחיצת בני משפחתה, וקנתה לכל אחד מהם מתנה. גם הילדים שמחו לקראת זה שיראו את סבתם ודודתם.

בשמונה בבוקר נסעה סוהא לכיוון מחסום ארז, שם חיכו אנשים רבים המבקשים לעבור לגדה או לישראל, בהתאם לאישורים שהשיגו מהתיאום האזרחי הישראלי-פלסטיני. אי אפשר להתעלם מהעובדה שמשפחות רבות חצויות בין עזה לגדה, ובמהלך שנות האינתיפדה הן לא יכלו להיפגש. פגישות כאלה היו אפשריות בעבר, ורק לזמן קצר, באמצעות המעבר הבטוח, אך כיום נאלצות משפחות אלה להסתפק בשיחות טלפון. עובדה זו מעידה על חשיבות הרצף הטריטוריאלי שהרשות תמיד דורשת כחלק מהסדר הקבע.

סוהא הגיעה לצד הישראלי, שם היו אמורים לבדוק אותה ולתת לה את האישור איתו היא יכולה לנסוע לחברון. אך לאחר המתנה ארוכה התברר לה כי היא חוזרת לעזה, משום שהאישור שלה נשלל "מטעמי ביטחון". היא כמעט התמוטטה על הרצפה. משמעות הדבר שהיא לעולם לא תוכל להיכנס לתחומי הגדה. הרי כולם יודעים ש"ענייני ביטחון" הם לא משחק ילדים, ומנסים להימנע מלהגיע לזה. בסופו של דבר, היא וששת ילדיה חזרו הביתה מאוכזבים, מנסים להבין איך יצליחו להתאושש מהעוול שנעשה להם.

כעבור יומיים התבשרו סוהא ומשפחתה כי הסבתא מחברון מגיעה לביקור בעזה, לאחר שהבקשה שהגישה לפני כחודש אושרה, בצירוף מקרים שאפילו בסרטים ההודים לא רואים כמוהו. סוהא התאוששה קצת כדי לקבל את חמותה הקשישה, שקיבלה מהישראלים אישור לביקור של שבוע בעזה. אך התברר שהאישור, שאותו ראתה החמות בפעם הראשונה במחסום, מוגבל לשלושה ימים בלבד.

הסבתא התכוונה להביא איתה לעזה מכל טוב, כמתנה למשפחה ובעיקר לנכדיה, אותם לא ראתה שנים - הנכדה הקטנה ביותר היא בת ארבע, היא נולדה בתחילת האינתיפאדה ועד היום לא ראתה אף קרוב משפחה המתגורר בחברון. רוב הדברים שהסבתא לקחה איתה מחברון היו דברי מאכל תוצרת בית - וכולם נזרקו לפח במחסום ארז על ידי החיילים. הם זרקו את הגבינה הלבנה תוצרת בית, בארז אומרים שאסור להכניס מוצרי חלב מישראל לרצועה, וזרקו גם סוג של לבן מיובש תוצרת בית שנקרא ג'מייד, המשמש לבישול. גם 12 חבילות של מלח גס שמשמש לכבישת ירקות כמו זיתים, מלפפונים וחצילים נפתחו אחת אחת ופוזרו על הרצפה.

החייל אישר לסבתא להכניס שתי חבילות בלבד. זו אינה הפעם הראשונה שאנו שומעים על מקרים בהם מונעים העברת מוצרי מזון ומתנות, אבל בשום מקום לא כתוב מה מותר להכניס ומה אסור. אתה מבין את זה רק לפי מה שהחייל מעביר וגם זה משתנה מפעם לפעם. רק אחרי שאתה מספר לשכניך מה קרה לך במחסום, אתה יכול לקבל הסברים כמו זה שהחיילים חושבים שמלח גס משמש להכנת פצצות, אבל אף אחד לא אומר לך את זה באופן רשמי והאנשים סתם קונים. עם כל ההקלות האחרונות וההרגשה שהישראלים אכן עוזרים לשינוי אורח החיים הקשה של הפלסטינים, מקרים כאלה יוצרים תחושה שאין כל התקדמות. בסופו של דבר הגיעה הסבתא לעזה מדוכאת, בילתה שלושה ימים על נכדיה, שאותם מאוד שמחה לראות, וחזרה לחברון.

הדרג הפלסטיני תמיד התלונן על חוסר התיאום בינו לבין הצד הישראלי, בעיקר בכל הקשור להתנתקות. מלכתחילה נחשבת ההתנתקות כתוכנית ישראלית חד צדדית, אבל לאחרונה אנחנו שומעים על מפגשים בין שר הביטחון שאול מופז לבין נאסר יוסוף, שר הפנים והביטחון הלאומי הפלסטיני ומוחמד דחלאן, השר לעניינים אזרחיים, ושמענו גם על פגישה בין האלוף משה קפלינסקי לג'מאל אבו זייאד. זאת, במטרה לתאם את ההתנתקות ולמנוע נסיגה תחת אש, וכדי לאפשר לכוחות הביטחון הפלסטינים שליטה בהתנחלויות שיפונו, מחשש לביזה.

התיאום הזה מתקבל באהדה ברחוב הפלסטיני, כי הוא עוד סימן לנסיגה הקרבה. אבל הפלסטינים עדיין חוששים ממה שאמר בימים האחרונים שמעון פרס, בנוגע לכך שהישראלים לא יוכלו לסגור את האוויר, הים והיבשה על הפלסטינים בעזה, ולצאת. לדבריו, הישראלים יהיו חייבים לתת לפלסטינים גישה לעולם החיצון. דבריו של פרס מדאיגים ומרגיעים גם יחד. מרגיעים כי הם מראים שעדיין יש ישראלים שלא יסכימו להמשך העינוי שעובר העם הפלסטיני, ומדאיגים, כי הם חושפים את התוכנית המקורית של ההתנתקות - לפיה תיסגר הרצועה על יושביה - אין יוצא ואין בא.