אז מייקל ג'קסון זכאי. מה זה אומר?

באופן טבעי, היו הרבה השוואות בין המשפטים הפליליים של או.ג'יי. סימפסון ושל מייקל ג'קסון, אבל נדמה היה שהמציאות עמלה בקפדנות למנוע הקבלות קלות. השופט במשפטו של ג'קסון, רודני מלוויל, הוכיח שלמד היטב מניסיונו של שופט או.ג'יי. לאנס איטו, וצמצם ככל יכולתו את הפיכת המשפט שלו לקרחאנה תקשורתית גמורה. התובע, טום סנדון, נעדר עד כאב הן את המא-גניבות הקריקטורית של הסניגור ג'וני קורקורן והן את תצוגות האופנה של הדוג-פרקליטה, מרשיה קלארק. בתבונתו כי רבה, הוא ויתר מראש על הניסיון להתחרות במופעי המיני והתסרוקת היומית של אותה קלארק, ובכך מנע שידור חוזר של עוד פן שהיה כה משובב במשפט ההוא. גם הסניגור המיומן, תומס מזרו, נתן לעבודה המבריקה שלו בחקירה צולבת לדבר בשבילו, בלי יותר מדי סיסמאות לעבר המושבעים.

המגבלות שהטיל השופט רודני מלוויל, שכאמור הפיק את כל הלקחים האפשריים מהטעויות שנעשו ב-95', הביאו אפילו להולדתו של ז'אנר חדש – שחזורי משפט באמצעות שחקנים. עקב האיסור לצלם בתוך האולם (אפילו הקראת פסק הדין הועברה באודיו בלבד), העבירה רשת סקיי בכל יום שחזור של המשפט כפי שהתנהל מוקדם יותר באותו יום, עם שחקנים שנבחרו בשל דמיון קלוש וגרוטסקי כלשהו לשחקנים האמיתיים במחזה. זה היה מגוחך להפליא (בייחוד במקרה של השחקן ששחזר את ג'יי לנו), ועם זאת זה הפך לחלק משגרת היום בדסק החדשות (אנחנו רואים הרבה סקיי).

אז השופט ניהל את העסק ביד רמה, ושני עורכי הדין נזהרו שלא לדפוק יותר מדי פוזות לתקשורת, ובניגוד ליצרים המיניים בין או.ג'יי השחור לניקול הלבנה, על הפן המיני של המשפט של ג'קסון העדיפו רוב צרכני התקשורת לא לחשוב יותר מדי. אבל שורת המחץ של שני המחזות הייתה זהה: "לא אשם". האם יש מכנה משותף לשני הזיכויים הללו? דווקא השוני ביניהם מוכיח שכן.

במשפטו של או.ג'יי סימפסון היה רק אישום אחד – רצח מדרגה ראשונה, כפול שניים. לא ניתן היה למצוא אותו אשם ברציחת אחד הקרבנות בלבד, ולכן היה זה משחק של "הכל או כלום". המושבעים באותו משפט הענישו את התביעה על עבירותיהם החמורות של עדיה ועל טיפשותה שלה עצמה, ומצאו בנתונים אלה עצמם ספק סביר באשמתו של מר סימפסון, למרות שהתיק נגדו היה חזק מאד, עם שלל ראיות שקשרו אותו הן למקום האירוע והן לכלי הרצח, שלא לדבר על מניע.

במשפט ג'קסון הענישו המושבעים את התביעה על שהעזה לבסס את עיקר התיק שלה על עדותם המנוקבת להדהים של בני משפחה, ששמה האמיתי מוטב לו שיאבד בתהום הנשייה, ושהכינוי "משפחת תחמני" לא מתחיל בכלל לתאר אותה. מדובר באמא שכבר ניסתה בעבר להונות סלבריטאים למטרות רווח ונמצאה אשמה בשלל הונאות ושקרים. הילדים בהם היא השתמשה הם בעלי בעיות קשות בעליל, וסותרים את עצמם עם כל משפט חדש שהם מוציאים מהפה. על בסיס כזה, אמרו המושבעים לתביעה, לא מאשימים אנשים בפשעים חמורים שדינם שנים ארוכות בכלא.

כל-כך חזקה הייתה דחיית המושבעים את המאשים ובני משפחתו, עד שגם בפשע האחד שעבורו היו ראיות חד משמעיות מצד עדים אחרים לגמרי, שבאמינותם לא הוטל דופי כזה, סירבו המושבעים להרשיע. "אם אתה מנסה לדחוף לנו אישומים על סמך ראיות כה מושחתות", אמרו המושבעים לתובע, למדינה, לממסד, "אנחנו מסרבים להאמין לשום דבר".

העבירה שעבורה היו לתביעה עדים היא זו של מתן אלכוהול לקטין. לא האישום החמור יותר של מתן אלכוהול לקטין למטרת פשע אחר – אישום שעבורו צריך להניח שבכלל היה פשע אחר. עצם השקייתו של קטין באלכוהול היא עבירה חמורה למדי בקליפורניה, והיו עדים בלתי תלויים ובלתי נגועים במניע החמדנות שהעידו שמייקל אכן עשה זאת. גם אישום פחות זה הועמד למושבעים כאופציה. המושבעים בחרו שלא להתעמק מדי, ופשוט הענישו את התביעה בהדבקת חוסר האמינות של עדיה על כל מה שבא מכיוונה. זה, אם חושבים על זה, מה שבדרך כלל קורה לשקרנים ולמי שמנסים להוכיח דברים באמצעות ראיות מופרכות בעליל: לא מאמינים להם.

זה יכול היה להיות מסר משובב נפש – על אף עוגמת הנפש שבזיכויים של מי שכנראה בכל זאת עשו מעשים חמורים – אילו אפשר היה רק להאמין שגם פשוטי העם יזכו לאותו יחס.

לצד החלק שבאדם שעולז למראה עשיר מופלג או בעל שררה המובאים לדין כאחרון הפושעים, יש גם צד שנחרד: אם אפשר לעשות את זה להם, מה יגן עליי אם יחליט הממסד להיטפל אליי? כסף בהחלט מטה משפט, ומי שחושב שרק בהוליווד שיחשוב שוב. כסף מאפשר לנאשם לשכור זרקור שיתעד ויוודא שלא ייעשה נגדו דבר שלא יעבור ביקורת. אותו זרקור אינו עומד לנאשם מן השורה, ובמצב כזה נדמה שחברי המושבעים השונים מפעילים דינמיקה אחרת לגמרי, כזו שנותנת דווקא לתביעה ליהנות מרוב הספקות. אחרי הכל, לארה"ב יש יותר אסירים מכל מדינה בעולם. קשה להאמין שכולם היו יושבים בכלא אילו היו להם את חברי המושבעים של או.ג'יי. סימפסון ומייקל ג'קסון.

ובין שני המסרים הללו, מאת חברי מושבעים אמריקאיים, יש מי שימצא דמיון להכרעות אצלנו, שזיכו מאשמה בכירים ונבחרי ציבור שהראיות נגדם נראו מוצקות מכדי לפטור בלא כלום. גם במקרים ההם, נדמה, אותתו השופטים – או היועצים המשפטיים – שכאשר משפט מסוים נבחן בשבע עיניים (או 7 מיליון זוגות), מוטב להם למקטרגים להיזהר מאד בטרם יביאו האשמות נגד אדם.

גם במקרים המקומיים האלה ראוי להרהר אם אותו רף מוצב בפני התביעה גם בבואה להאשים סתם פלוני-אלמוני. אבל בעצם, מה אני משווה בכלל. הרי אצלנו אין מושבעים, רק שופטים, וכולם יודעים ששופטים הם יצורים מסוג אחר לגמרי, אז אין מה לדאוג.