בשבועות האחרונים, ככל שמתקרב מועד ההתנתקות, מתרחב הדיון על היום שאחרי. ראש הממשלה כבר הודיע כי לא תהיה התנתקות נוספת. הוא רק שכח למסור, מלבד אמירות מעורפלות, מה הוא האופק המדיני אותו הוא מציג וכיצד יושג. בימין הישראלי מרתיעים כצפוי כי ההתנתקות תחזק את הטרור ויהיו עסוקים בהרכבת חזונם מחדש לאחר שזו תצא אל הפועל.
מעניין יותר הוא המהלך העובר על השמאל הציוני. כאשר הוצגה ההתנתקות היו הימים ימיה של יוזמת ז'נבה. מעדויות נרחבות עולה כי במידה מסוימת נהגתה תוכניתו של שרון על מנת להדוף את הלחץ המדיני שהתהווה. הצגתה של ההתנתקות הותירה את השמאל מבולבל. משך תקופה ארוכה היו שטענו כי למעשה אין בכוונת שרון להוציאה אל הפועל. אחרים ראו בה הזדמנות פז. ככל שעבר הזמן, ככל שהתברר כי שרון רציני בכוונותיו וככל שהתעצמה התנגדות הימין, התגבש בשמאל הקונצנזוס התומך בהתנתקות. יתרה מכך, כבחירה אסטרטגית נבחר ע"י מנהיגי השמאל להעמיד את עצמם בשרותו של שרון ולתמוך בו בכל מחיר, עד לביצוע ההתנתקות המיוחלת. מפלגת העבודה קפצה על ההזדמנות להיכנס לממשלתו של שרון, ו'יחד' הייתה מוכנה לוותר על שאריות תפישת עולמה הכלכלית על מנת להציל את ראש הממשלה מאי-אמון. בחירה זו הובילה בהכרח להחרשת השיח הדורש את סיומו הכללי של הכיבוש ואת הכניסה למשא ומתן על הסכם הקבע. חזונו ההיסטורי של השמאל לא נזנח. הוא רק הושתק, הושהה, נלחש בחדרי חדרים ונעלם באופן כמעט מוחלט מהמרחב הציבורי.
אך ככל שמתקרב מועד הפינוי מתרבות התבטאויותיהם של אנשי שמאל אשר מביעים את חששם כי תוכנית ההתנתקות, אם לא תהיה מלווה במהלך מדיני נוסף, לא תהווה פתרון אמיתי לבעיה, ויתכן אף כי תחמיר את סבך הסכסוך. רון פונדק מנכ"ל מרכז פרס לשלום כתב כי: "השותף החדש לתהליך המדיני של ראש הממשלה שרון הוא החמאס", שאול אריאלי ממובילי יוזמת ז'נבה הודיע כי: "המחיר הנדרש בגין הסדר קבע ידוע ... אבל ראש הממשלה עדיין מחפש דרכים להימנע ממנו", אריק דיאמנט מנכ"ל האומץ לסרב כתב: "זהו העוקץ בתכניתו של שרון: עזה תפונה על 6,000 תושביה, ו-20 אלף מתיישבים חדשים ישוכנו בגדה", אהוד ברק מרתיע כי לפחות כמה מהערכותיו של יעלון עלולות להתממש, וכעת צצו דבריהם של ביילין, אילון ובן- עמי בספרו החדש ארי שביט, כפי שפורסמו ביום ג' במעריב.
אם אלה תחזיותיהם של ראשי השמאל עולה בהכרח השאלה מדוע אומצה בשנה האחרונה כאסטרטגיה התמיכה בהתנתקות.
אם תמכו ראשי השמאל בתוכנית מכוון שראו בה את תחילת סיום הכיבוש, באה המציאות ומראה כי מבצע ביתור הגדה נמשך במלא עוזו. בעוד הם מנסים להחזיר את העגלה למסלול הרצוי להם ממשיכה זו בנתיב הרצוי לה. נתיב אשר נסלל ע"י אביה מולידה ואשר אינו חופף כלל את רצונותיהם. אם תמכו בתוכנית על מנת לזכות בניצחון זוטא על מפעל ההתנחלויות חטאו בחטא הנקמה שאינה העיקר. אך אם תמכו בתוכנית מכוון שהייתה זו היחידה בשטח שגו את המשגה הכבד ביותר.
על הפוליטיקה נאמר כי היא אומנות האפשרי. כפרפראזה על כך ניתן להגדיר את הפוליטיקה האופוזיציונית כאומנות הצגת חזון האלטרנטיבי, שלאורך זמן הופכת אותו לאפשרי. זכות קיומה של האופוזיציה נובע מיכולתה להציג חזון אחר, מיכולתה לתפקד על תקן של כנגד. אין אלו מילים ריקות, הם נוגעות במהות ובשורש הבחירה הדמוקרטית, אך התמיכה בתוכנית ההתנתקות חתרה תחת יכולתו של השמאל להגדיר את עצמו כאופוזיציה אמיתית.
אם היה מתברר ששרון אימץ את חזונו של השמאל ולא את מראית העין שלו, ניחא. אך כפי שמוכיחים הציטוטים שלמעלה לא כך הוא. לפיכך, מה שהתרחש בפועל הוא שאופציית סיום הסכסוך בהסכם, האופציה היחידה שיש סיכוי כי אכן תביא לסיומו, נגזלה מאזרחי המדינה. מכיוון שלא הוצבה בשיח בציבורי, מכיוון שלא פומפמה שוב ושוב בשנה האחרונה ומכיוון שהסוותה בערפל החד-צדדיות, נגרם בלבול בקרב העם וכמעט נשכח מלב כי הסכם הוא מעשה אפשרי. על מנת לשכנע כעת כי אופציית המו"מ חיה ובועטת יהיה על דובריה לעמול קשה מאד.
אני אינני נביא. שלא כמו הרמטכ"ל לשעבר אינני יודע אם נעמוד בפני גל טרור מחודש ביום שאחרי. יתכן אף שלחץ מדיני יאלץ את ישראל להמשיך את הנסיגה עד לסיום הכיבוש. מה שברור הוא שבחשבון ההיסטורי תישפט השנה האחרונה בתולדות השמאל לחומרה. מנהיגיו יוצגו אז אם כמהמרים אשר התמזל מזלם והימור בלתי מפוכח שלקחו התגשם, או כמנהיגים אשר מעלו בתפקידם וויתרו על הצגתה ההכרחית של האלטרנטיבה.
למה השמאל תומך בהתנתקות?
ירון כספי
9.6.2005 / 11:14