זולפא אלחוסייני, עזה

מאז שעות הבוקר אתמול חשנו בתנועה אווירית ערה של מטוסים ומזל"טים מעל שמי עזה. שידורי הטלוויזיה החלו להשתבש וכל הסימנים הזכירו את הימים שלפני הרגיעה, ימים של הפגזות יומיומיות ופעולות חיסול ברצועה.

חששם של האנשים לא נמשך זמן רב, כיוון שעד מהרה נודע על הריגת שני אנשי הג'יהאד האיסלאמי בקבאטיה שליד ג'נין. הצבא הישראלי כבר מבין שלכל פעולה יש תגובת נגד מצד הפלגים הפלסטינים. הפגזת הקסאמים אתמול בבוקר על שדרות באה בתגובה לניסיון של קיצונים יהודים לעלות להר הבית ביום ראשון, ומיד לאחר הרג אנשי הג'יהאד ניסו המטוסים הישראלים למנוע ירי טילים על ישראל. אבל בשעות הצהריים כבר דווח על ירי קסאמים לעבר ההתנחלות גני טל בחאן יונס, שגרמו להרג שני פועלים פלסטינים ופועל סיני.

הרשות הפלסטינית נמצאת כאן בין הפטיש לסדן. מצד אחד ישראל מחסלת בקבאטיה והפלגים רוצים לכפות את משוואת ההדדיות - הן בשמירת הרגיעה והן בהפרתה. למשוואה זו יש תמיכה רחבה ברחוב הפלסטיני. ישראל, בהפרותיה את הרגיעה, מביכה את הרשות הפלסטינית ולא מסייעת ליצירת אווירה מתאימה לביצוע הסכם הפסקת האש.

אחוז ניכר ברחוב הפלסטיני לא רואה את זריקת הקסאמים בחיוב. הם אינם נחשבים לתגובה הולמת על המתקפות הישראליות, בגלל חוסר ההשפעה שלהם וחוסר הדיוק שלהם. הקסאמים נחשבים לטילים פרימיטיביים שאי אפשר לחזות את מקום פגיעתם, ושמענו כבר על מקרים שהקסאמים נפלו על בתים פלסטינים, או התפוצצו על משגריהם. והנה, טיל קסאם הרג אתמול שני פועלים פלסטינים, שיכול להיות שהיו קרובי משפחה של המשגר או שכניו. פועלים שכל "אשמתם" היא שביקשו להביא פת לחם למשפחתם. ההרוגים יוכרזו קרוב לוודאי כ"שאהידים", הכרזה הנעשית ע"י הטלוויזיה הפלסטינית.

אולם הסיבה העיקרית שהקסאמים אינם פופולאריים בעזה היא שהם מצדיקים, בדעת הקהל העולמית, את פעולות ההפגזות, החיסולים והגירוש שמבצע הצבא הישראלי, ונותנים גיבוי לעמדה האמריקאית לפיה הצבא הישראלי מנהל מלחמה נגד צבא אחר אשר רוכש נשק וטילים, בעוד שלפחות בעיני הרחוב הפלסטיני, זה אינו המצב. כך שלסיכום זריקת הקסאמים אינה מקובלת על הרחוב הפלסטיני, אך הוא מכיר בזכות של הפלגים לתביעה להדדיות מול פעולותיה של ישראל.

אתם זוכרים את עבד אלרחים, מהטור הראשון שלי? זה שחשש מריקנות לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות? ובכן, השבוע, חודשיים וחצי לפני מועד ההתנתקות, הוא עדיין עומד על דעתו שכך יהיה. לדבריו אנחנו, הפלסטינים, עומדים בפני תקופת מעבר של התלבטויות וספקות, שתהיה הקשה ביותר. לתחושתו שההתנתקות קרובה מאי פעם יש לו הסבר מעניין. "מחסומים רבים עדיין פרוסים בכביש סאלח א-דין, המחבר בין צפון הרצועה לדרומה. כנהג מונית בין עזה לרפיח אני נתקל בהרבה יותר קשיים מהרגיל. המחסומים הרבה יותר קפדניים: בודקים כל רכב מבפנים, ומאלצים את הנוסעים לרדת לצורך בדיקה גופנית בנוסף לבדיקת התעודות שלהם. התחושה שלי היא שככל שמקפידים יותר ומחריפים את המדיניות נגד הפלסטינים, זה סימן שהישראלים יוצאים בקרוב, וכאילו החיילים מנסים להשאיר מזכרת לכל אזרח פלסטיני במחסום, יענו 'אתם עוד תתגעגעו אלינו'".

צעיר אחר שדיברתי איתו חזר על הדעה המוכרת שההתנתקות בעזה היא בסך הכל מסווה. "ההתנתקות תיעשה תחת סיקור תקשורתי נרחב, ישראלי, פלסטיני ובינלאומי. כל תשומת הלב תופנה לרצועה - איך מתנהגים הישראלים והמתנחלים ואיך הפלסטינים מסתדרים לבד. אבל במקביל, הבניה בהתנחלויות בגדה נמשכת, וההתרחבות היא על חשבון האדמות הפלסטיניות. ישראל ידועה בזה שהיא קובעת עובדות בשטח, והפעם זה יהיה לה קל יותר בגלל שכל תשומת הלב תופנה להתנתקות ברצועה. הממשלה הישראלית תיתן לפלסטינים 'מגרש משחקים' חדש – כלומר את עזה – כדי לבלות בו, ותוך כדי זה תהנה מסיפוח שטחים נרחבים בגדה".

דעה אחרת הרווחת בקרב תושבי עזה היא שכל עוד ישראל לא נסוגה מהיבשה, מהים ומהאוויר – כאילו לא ביצעה התנתקות. על פי המידע שמגיע לאנשים הפשוטים, ישראל אינה מתכוונת לאפשר את חידוש הפעילות בנמל התעופה הבינלאומי של עזה ולא תעניק חופש תנועה ודיג במימי עזה. כך היא תישאר נוכחת גם לאחר שלכאורה תתייצב מאחורי הגבול הבינלאומי. ישראל גרמה לתלות של מיליון וחצי בני אדם בכלכלתה, ורבים חושבים שהיא תמשיך לשלוט בגורלם של הפלסטינים גם לאחר פינוי ההתנחלויות.

כך שחודשיים וחצי לפני הפינוי, האזרח הפלסטיני הממוצע עדיין לא מרגיש בשינוי משמעותי. ישראל אינה מעניקה הקלות ולא מאפשרת לנהל חיים רגילים ללא מכשולים. מצד שני, גם הרשות הפלסטינית אינה פועלת מספיק להורדת אחוז האבטלה, ולשיפור החיים כאן.

לפני כמה ימים דווח ברשתות הטלוויזיה בלווין הערביות כי מתנחלים פנו לאבו מאזן בבקשה לקבל מקלט מדיני ברשות לאחר ההתנתקות (אגב, למיטב ידיעתי זהו לא המקרה הראשון: בימי הנשיא המנוח ערפאת, הגיעה משפחה יהודית ממוצא רוסי או רומני למוקטעה וביקשה מקלט מדיני לאור מצבה הקשה בישראל). כמובן שהידיעה על כך עוררה צחוק עד מוות בעזה, משום שבדרך כלל מבקשי מקלט מדיני הם פליטים מארצות עניות שהמצב החברתי, הפוליטי והכלכלי בהן קשה. כאן כמובן העניין הפוך, כאשר לרשות הפלסטינית אין מה להציע לאנשים אלה, מעבר לאפשרות להשתתף איתה בחיי הסבל והמצוקה. אפילו בתים היא אינה יכולה להציע להם, כי גם האזרחים הפלסטינים שבתיהם נהרסו בהפגזות, עדיין מחכים לבתים.

דורשי המקלט המדיני עושים זאת כמובן בגלל שמדיניותו של ראש הממשלה שרון נראית להם שמאלית מדי. אז מה הם חושבים על הפלסטינים? האם במרוצת הזמן הם יגלו סולידריות עם הפלסטינים ויפגינו איתם נגד חומת ההפרדה ברפיח ובצפון רמאללה? התשובה היא כמובן שלילית, ברור שהם רק רוצים להישאר באותו הבית ובאותה האדמה בה הם מחזיקים עכשיו, ואין שום סיכוי שהפלסטינים יקבלו אותם.