בייסבול: אוהב/לא אוהב

אמיר ציפורי - אוהב:

הבן אדם הגיע מיפן היישר לסיר הלחץ הגדול בעולם, בלי להכיר את השפה או התרבות ועם ערימת ציפיות בגובה האמפייר סטייט. במקום להתפרק לרסיסים, הוא עושה את העבודה שלו בשקט, מספק חבטות קלאץ' כשצריך, ואף התאים את סגנון משחקו לקבוצה (פחות הומרים בממוצע יותר טוב).

נדב רזון - לא אוהב:

שחקן טוב, אבל עושה רושם שהבחור קצת אובררייטד, והשנה, אחרי שהפיצ'רים למדו אותו היטב, הוא לא ממש מזהיר. בסך הכל הוא שחקן שכמעט כל קבוצה הייתה שמחה לקחת, אבל לא כזה טוב כמו שחלק מהפרשנים מציגים אותו. ההגנה שלו לא יותר מ"בסדר", ובהתקפה הוא לפעמים נראה אבוד על הצלחת.

אריאל גרייזס - אוהב:

היפנים טוענים שהם קוראים לו גודזילה בגלל שהוא חובט כמו מפלצת, אבל לכל מי שהסתכל עליו פעם ברור שלא זאת הסיבה. שחקן כל כך מכוער חייבים לאהוב, אפילו אם הוא משחק בפסים.

רועי בן עברי - אוהב:

למרות שאני לא ידוע כאוהד גדול של היאנקיז, בלשון המעטה, קשה לא לאהוב שחקן כמו מטסוי. למרות העונה הרעה שלו, האיש הוא שחקן קלאץ' שכמעט תמיד התעלה על עצמו כשבאמת היה צריך אותו. הוא שקט וצנוע ולכן הוא דווקא אנדררייטד. במשחק חשוב, אם יש מישהו שמפחיד אותי בליין אפ של היאנקיז חוץ מג'יטר, זה הוא. ולכן, אני נותן לו את כל הכבוד שבעולם.

אריה בנימין - אוהב:

אמנם יכולת החבטה שלו אינה אימתנית במיוחד לאחר סיומו שלעידן הסטירואידים (4 הומראנים עד כה), אך בסופו של דבר מדובר במהגר יפני שצריך להתמודד עם אמריקנים מגודלים במגרש שלהם עם בוס מטורף ובלי שפה, ועד עכשיו עושה זאת בהצלחה.

אמיר ציפורי - אוהב:

השנה (למען האמת כבר בשנה שעברה) אפשר היה להבין את גודל הטעות של אוקלנד שהחליטו לבנות את ההתקפה שלהם סביב אריק שאבז ולא טחאדה. שחקן התקפה נהדר, סולידי בהגנה, ווינר בנשמה והכי חשוב, מנהיג על המגרש. החבילה המלאה.

נדב רזון - אוהב:

מה יש לא לאהוב בשחקן שמשחק כמו MVP, חובט באחוזים גבוהים ובעצמה, משחק הגנה מצוינת ונחשב כמנהיג הבלתי מעורער בקרב השחקנים? אה, כן – והוא גם מרשה לעצמו להסתובב עם חיוך כמעט קבוע על הפנים. אין מה לומר – הבחור תותח על.

אריאל גרייזס - לא אוהב:

לפני שנתיים, בצהרי יום ראשון חם באוגוסט, התיישבתי בבליצ'רס של האוקלנד קולוסיאום במטרה ברורה - לתפוס הומראן של מיגל טחאדה, אז ה-MVP. הומראן? כינים! בקושי סינגל ראיתי ממנו, שלא לדבר על זה שלא יכולתי לשכב שבועיים בגלל כוויות השמש שקיבלתי. תקראו לי שומר טינה, אבל מאז טחאדה שרוף אצלי (על הכוויות).

רועי בן עברי - אוהב:

את טהדה אני רק אוהב יותר ויותר ככל שחולפות השנים. כשהוא הגיע לבולטימור חשבתי שהוא יקרוס כמו רוב השמות הגדולים שהגיעו לשם בעבר. הבן אדם וינר גדול, שחקן נשמה וכרגע השורטסטופ הכי טוב בליגה בלי תחרות בכלל אחרי שאיירוד כבר לא משחק בעמדה הזאת. הוא השחקן שהכי חסר לאוקלנד בשנתיים האחרונות. אחרי שג'יאמבי עזב הם הגיעו לפלייאוף בקלות. אחרי שטהדה עזב הם לא.


אריה בנימין - אוהב:

זה תותח. הבן אדם לא מוותר. את אוקלנד הוא סחב לפלייאוף בקביעות (אומנם עזרו לו 3 הגדולים) ומאז עזב לפני שנתיים לא זכו האייס להגיע לפלייאוף (מדובר בינתיים בעונה אחת, אבל בכל זאת). את בולטימור העונה הוא גרר כמעט לבד למקום הראשון אחרי עשור מבוזבז. עם 150 ראנים מוכנסים בעונה, נראה שהוא השורטסטופ הטוב בליגה כיום.

אמיר ציפורי - אוהב:

הגיע משום מקום ל MVP בוורלד סירייס עם הופעה בלתי נשכחת במשחק מס' שבע. מכאן היה אפשר רק לרדת, אבל הרננדז הוא סוס עבודה שטוחן הרבה אינינגים ויכול להיות אס לגיטימי כמעט בכל קבוצה בליגה. לפעמים נדמה שיש לו בכלל זרוע רובוטית, כמו לסטיב אוסטין.

נדב רזון - אוהב:

מצחיק, עד לפני שנתיים-שלוש התשובה הייתה הפוכה, בלי למצמץ בכלל. ליבאן תמיד הצטייר אצלי כאנדר-אצ'יבר כזה. אחד שלא ממש עמד בציפיות, למרות החלק הלא קטן שיש לו באליפות הראשונה של פלורידה. אבל פתאום הוא "אס" לגיטימי לגמרי, שמנצח במו ידיו משחקים וטוחן אינינגים (משהו שתמיד עשה). בקיצור, למרות שהסתלבטתי על חשבונו לא מעט בעבר, כרגע, ועד להודעה חדשה, ליבאן הפך לאחד הפיצ'רים שאני יותר מעריך ומכבד במשחק. מגיע לו.

אריאל גרייזס - אוהב:

אם סנטנה הוא מלכת הכיתה שכולם זוממים עליה, אז ליבאן הוא הבחורה שאיתה מתחתנים. יציב, סולידי ובעיקר אמין, ליבאן הוא סוס עבודה שייתן את כל מה שיש לו (וגם קצת יותר) כל יום חמישי. לוקח זמן להתרגל לזה שאין כמעט אינינג שהוא לא מעלה אנשים על הבסיסים, אבל זה שווה רק כדי לראות אותו עולה להגיש את האינינג השביעי אחרי שהוא זרק כבר 120 הגשות. זה הרגע שברור לך שאתה והוא - זה לתמיד.

רועי בן עברי - לא אוהב:

למרות שבשנתיים האחרונות הבן אדם התעלה על עצמו והפך לאס מהשורה הראשונה, קשה לשכוח לו את השנים בסאן פרנסיסקו שבהם הוא היה אחד הכשרונות המבוזבזים בליגה. כזה שאי אפשר להבין למה הוא מקבל כל כך הרבה כסף. הוא גם היה די לוזר בתקופה הזאת. תמיד פישל ברגעים הכי קריטיים של הקבוצה הזאת. וכל זאת אחרי שב-97' הוא פרץ בסערה לליגה.

אריה בנימין - לא אוהב:

או יותר נכון - שונא. ליבאן, עריק קובאני לשעבר, יכול היה להיות כוכב הסרט "סופרסייז מי", לו הוסרטו ארוחותיו. למזלו, ארוחותיו הרבות במסעדות המזון המהיר לא תועדו, אך פשלותיו המרובות על גבעת המגישים במדי סן פרנסיסקו זכו להקרנה וגרמו לנזקים עצומים ברגעים מכריעים. הרננדז גורש למונטריאול ועושה חיל העונה במדי וושינגטון, אבל טראומה כזאת קשה למחוק.

אמיר ציפורי - אוהב:

שחקן הגנה בחסד, כמה מהמהלכים הכי מדהימים שראיתי באאוטפילד בשנים האחרונות שייכים לו. כחובט הוא מפגין חוסר יציבות אבל ההגנה, במקרה הזה, חשובה יותר.

נדב רזון - לא אוהב:

יותר נכון – לא אוהב במיוחד. כמו מטסוי. גם האנטר הוא שחקן טוב שהרבה קבוצות היו שמחות אם היה משחק אצלן, שלא לדבר על זה שמדובר בשחקן הגנה עצום, מהטובים בליגה, לא רק בעמדה שלו אלא בכלל. אבל גם במקרה שלו מדובר בשחקן שמקבל הרבה יותר הייפ ממה שהוא שווה. בהתקפה הנטר לא ממש מבריק, וכישורי המנהיגות שלו, בעיקר ב"זמן הכסף" מוטלים בספק גדול. עד שהוא לא יוכיח אחרת, אני אף פעם לא ממש אסמפט אותו.

אריאל גרייזס - אוהב:

האמת היא שהאנטר לא ממש מרגש אותי - הוא חובט ממוצע שמוערך יתר על המידה כי הוא משחק בקבוצה שהתקפה היא מילה גסה בה. אבל לא יעזור - כל אחד שההורים שלו היו כאלה יצירתיים שקראו לו בשם שנגמר בשני i רצופים, זוכה בקלות בתמיכתי האוטומטית.

רועי בן עברי - לא אוהב:

למרות ההגנה המרשימה שלו, הוא שחקן בינוני מינוס בהתקפה שנראה לפני 3 שנים שהוא בדרך להפוך לכוכב גדול ומשום מה הפך לסתם שחקן. לחשוב שמינסוטה בנו את העתיד שלהם סביבו והחליטו לשחרר את מי שחבט אחריו, איזה אחד בשם דוד אורטיז.
אז הגנה זה חלק חשוב מהמשחק. אבל כשאתה שחקן התקפה כל כך חלש, הגנה, במיוחד אם אתה שחקן אאוטפילד, זה לא מספיק בשביל להיכנס לי ללב.

אריה בנימין - לא אוהב:

בסופו של דבר טורי הצייד אף פעם לא היה שחקן גדול, ויעיד אחוז החבטה שלו שסובב סביב ה-250 משך רוב הקריירה. גם אחוז ההגעה שלו לבסיס הוא נמוך –319.יכול להיות שטורי חברה'מן –אבל רוב הסיכויים הם שאני לא אפגוש אותו בחיים.