מה להם ולשרה אהרונסון?

כדי להיות מאוזנת עד כמה שאפשר בבואי לכתוב על תופעת נוער הכבישים, יצאתי לראיין כמה נהגים על עמדתם לגבי חסימת הכבישים. מעניין שללא קשר לעמדתם הפוליטית, אמרו לי אותם נהגים את המשפט הבא בוואריאציות שונות (אבל מאוד דומות): "אם אני עוד פעם נתקל בחבורה הזאת ולא מגיע לעבודה/ לבית בזמן, אני יוצא מהאוטו ומביא להם מכות...". אני כמובן מקווה שלמרות אדי הדלק לא תהיה התנגשות אלימה בין הנהגים לחוסמי הכבישים, אך סקר קטנטן זה שערכתי, למרות היקפו המצומצם ומקצועיותו המוטלת בספק, אישר לי את תחושותיי ועמדותיי:
א. המחאה הזאת היא סופר-לגיטימית
ב. המחאה הזאת היא השגיאה הגדולה ביותר שעושים לעצמם מתנגדי ההתנתקות.

נערי הכבישים הפכו את חסימת הצירים לייצוג של חסימת התהליך. כל עוד לא מופעלת אלימות מילולית ופיזית אני תומכת מלאה בשיטה. יתרה זאת: רבים ממפוני ימית סובלים מסוג של תופעות פוסט טראומתיות בעקבות הפינוי. ידוע שדווקא אותם אנשים שנלחמו והתנגדו לפינוי בקול גדול ובכוח רב יותר, סובלים פחות מתופעות אלו מחבריהם שלא התנגדו והתפנו מרצון. כלומר, למחאה יש חשיבות עצומה בקבלת גזר הדין הקשה ובהתמודדות עם "היום שאחרי". בנוסף לכך, כל מחאה שאינה מערערת על מוסדות המדינה או פוגעת בנפש, תורמת לחיזוק הדמוקרטיה ופותחת ערוצים שונים של התבטאות. בקיצור: אין לי בעיה עם חסימת הכבישים, יש לי בעיה עם קוצר הראייה והטמטום הפוליטי של מי שעיצב את דרכי הפעולה של הימין בעשרות השנים האחרונות.

בלהיטותו לפרובוקציה ותשומת לב הפך נוער הכבישים לאויב העם, שנוא העם. את תמיכת הציבור הפסידו המתנחלים ותומכיהם כבר כשהובהר בכאב ובדם הקשר בין הטרור והכיבוש. עכשיו, עם כל פקק וכל צמיג בוער, הם מפסידים גם את מעט האמפטיה שעוד נשארה כלפיהם.

את הבידוד מהחברה הישראלית צובעים בני הנוער, הוריהם ושולחיהם בצבעים הירואיים: הבנות העצורות קוראות לעצמן שרה אהרונסון והפוליטיקאים, המתחבאים מאחורי נוער המחמד, קושרים לו כתרים ומכנים אותו "נוער המחתרות". שטויות: המחתרות פעלו כדי לבסס את הישוב היהודי בארץ וכדי לחזק את המוסדות העבריים, ואילו נוער זה רואה בחזונו מלכות אפרטהייד אכזרית ומעוותת בין הירדן לים, המושתתת על שלילת זכויות אדם. נוער הכבישים איננו נוער מורד, עצמאי, בעל חשיבה משוחררת, כפי שהיה נוער המחתרות, אלא נוער חסר שקט הנוהה בעיוורון אחרי השקפת העולם הקנאית והמושחתת של הוריו. שרה אהרונסון, להזכירכם, שילמה בחייה על מאבקה. המתהדרות בשמה אפילו בחינת בגרות לא מוכנות להפסיד.

לאחר המפלה הצורבת בדעת הקהל נותרו בידי נוער הכבישים אותם כלים ואותם ערכים שהקנו להם הוריהם: איומים, טרור והפחדה. "חכו חכו" הם אומרים לנו בצומת החסום. "זאת רק ההתחלה: אם לא תיכנעו לתכתיבים שלנו, אנחנו עוד נראה לכם מה אנחנו מסוגלים..." ואנחנו הנהגים העצבניים, הנהגות הממהרות, הילדים החגורים מאחור, אנחנו העם, צריכים לא להיבהל, להתאזר בעוד טיפת סבלנות , לחכות בצומת עד שתפנו את הדרך ועד שיפונו ההתנחלויות, ואפשר יהיה להמשיך ולהתקדם הלאה.