צפיתי אתמול בפרק הראשון בסדרה "ארץ המתנחלים" של חיים יבין. האמת היא שלא ממש התעניינתי בתוכן, לא קשה לנחש מה יצולם ואלו שאלות יעלו. יותר סיקרן אותי לדעת כיצד יציג הפעם יבין את המתנחלים כאשמים. כיצד הוא יתעלם מהיופי ויראה את הרע.
לפני קצת יותר משנה, עת יצאה תוכנית ההתנתקות לחלל האוויר, כבר ידעתי על קיומו של הסרט. יבין הגיע לגוש-קטיף כדי לצלם. דובר המועצה יצא בקריאה שלא לשתף איתו פעולה, כיוון שהסרט עומד להיות מגמתי, וזאת על פי הצוות ששותף לעשיית הסדרה. משום מה, גם לאחר פניות מצידנו, לא שותף בצוות אף ימני. וכך יצא, שאדם שמכיר את סיפור יהודה ושומרון רק דרך התקשורת, הוסיף אתמול נדבך נוסף בשנאתו למתנחלים הכובשים שעושים לנו רע, והמשיך לרחם על הפלסטינים המסכנים שסובלים בגלל הישראלים. עיוות מושלם, שמתחיל כבר בשם הסדרה, "ארץ המתנחלים", המופיע בצבע דם אדום - ארץ זרה ששייכת להם, המתנחלים, לא למדינת ישראל, משהו כמו מעבר להרי החושך. הצופה שוכח שמדינת ישראל הקימה, בנתה, יישבה, עודדה וראתה בהתיישבות ביש"ע חזרה לחלקי מולדת ישנים.
מבחינתי יבין לא הפתיע. הוא חזר על המנטרה הקבועה "מתנחלים = סבל פלסטיני, רצון להמשיך אלימות ללא חשיבה על פתרון. ולעומת זאת שמאל ישראלי = דאגה לסבל הפלסטיני, רדיפה אחר הצדק ושאיפה לשלום". ראיתי ונגעלתי. את שלב הכעס והעצבים עברתי מזמן - כבר קלטתי את הסיסמאות האלה בעבר כך שאני לא מתרגשת.
בשונה ממה שניסה חיים יבין להציג אני דווקא ראיתי את היופי במתנחלים שהופיעו בסדרה, את התמימות והאמת ששידרו הזוג מגבעת "עדי-עד", ולעומת זאת סלדתי מהמוסר המעוות של פעילת זכויות האזרח (החד צדדיות, כמובן) במחסום הצה"לי, כמו גם מדבריו של האיש שחילק שקי אורז בכפר הערבי. חיים יבין לא ניסה לשאול שאלות עמוקות קצת יותר שנוגעות לעצם הסכסוך הישראליפלסטיני. לא שמעתי שאלות לעומדים במחסומים, איך לדעתם ישראל אמורה להגן על עצמה כשהם משתמשים באנשים, חלקם חולים, כדי לפגוע ביהודים. מצד שני ראיתי אישה יהודיה (הקוראת לעצמה פעילה לזכויות האזרח) צועקת על חייל שניסה בנימוס וכבוד, תוך כדי התנצלויות חוזרות, ונשנות לבצע את תפקידו. מדוע ניתנה לה במה לשאת את משנתה, ללא שהופנתה אליה אף שאלה לגבי יחסה לחיילים, שכל תפקידם הוא לנסות ולמנוע אפשרות של העברת חומרי נפץ לצורך פיגוע? לדרור אטקס למשל, לא הופנתה אף שאלה לגבי הבנייה הלא חוקית שמשתוללת בנגב, שאלה מתבקשת נוכח ההתמסרות שלו לחיפוש קרוואנים לא חוקיים. כמה הוא מצא עד עכשיו, שניים או שלושה? מה האובססיה לחפש במקום שמבחינתך לא שייך לעם ישראל? בארץ ישראל, שנגמרת בקו הירוק על פי השקפתו של אטקס, משתוללת בנייה של אלפי בתים לא חוקיים - איפה האכפתיות שלך לגביהם? מדוע ללכת לרעות בשדות זרים (מבחינתך)? האם זה משום שדרור אטקס ניחן במוסר גבוה יותר משל המתנחלים, ועכשיו עליו לחנכם ולשמור עליהם מפני הידרדרות מוסרית? אטקס גם לא רוצה להיכנס לביתם, כי הרי המתנחלים מנסים לפתות אותך להיכנס ואז אתה קולט שהם נורמלים בדיוק כמוך. אבל אטקס חזק, הוא לא מתפתה: הוא כבר יודע שהמתנחלים לא נורמלים. הם רעים.
מאחזים פורחים וציפורים אין ספור
הצופה זכה אתמול לראות מאחזים, אבל לא ישובים פורחים. ראינו את ביתם של משפחת ארליך מהישוב/מאחז עמונה, אבל לא ראינו את הישוב עפרה שנמצא למרגלותיו. הצופה הבין שקרוואן למתנחלים מבחינת תחושת בית הוא כמו הדירה של יבין בתל אביב. וכך נוצרה התחושה ש"ארץ המתנחלים" בנויה מקרוואנים ארעיים שניתן להזיז ורצוי כמה שיותר מהר. יבין רצה להראות דרך עדשת המצלמה את מה שהוא כבר ידע מראש על המתנחלים מהחדשות אותן הוא מגיש. הוא בא כבר עם דעות מגובשות, ולא ניסה באמת להבין. את המתנחלים, זאת אומרת, כי את הפלסטינים הוא הבין בהחלט. הוא הרגיש חובה לציין כי לחלק מהמתנחלים א"י חשובה יותר מהחיים, אבל לא התייחס לסוגיה הזו אצל הפלסטינים כדי שחלילה לא יוצגו באופן שלילי. לעומת זאת בענייני השכול וההרג הוא דווקא מוצא מקום להשוואה בין המתנחלים לפלסטינים, ועוד מעביר ביקורת על כך שבחדשות השכול הישראלי מוצג כקורבן והפלסטיני כרוצח.
לסיכום, צפיתי והתחרטתי על בזבוז הזמן. אין לי שום כוונה לצפות שוב במציאות דרך עיניו של מר יבין - מציאות אותה רואים כמעט כל יום בחדשות. יבין יכול היה להתאמץ קצת יותר ולראות באמת את החיים במה שהוא מגדיר "ארץ המתנחלים" - החיים ביהודה ושומרון. צריך קצת יותר עומק ופחות שטחיות. בדבר אחד הסכמתי עם יבין במשפט הסיום של הפרק הראשון: "אני מביט דרך עדשת המצלמה הקטנה שלי וחושב.... את ההילולה הזו אי אפשר להפסיק". ואני אומרת את השמחה, ההמשכיות והנחישות אי אפשר להפסיק. חמש בסולם ברגר (שלומית).