יומן מילואים: חרמון 2005

מתוך מסכת הפחדים שלנו ישנה אחת ייחודית לגברים, המעטפה החומה המבצבצת מתיבת הדואר. אחת כזו חיכתה לי לפני שלושה חודשים, ביום רגיל, ללא התראה מוקדמת, פתאום היא הופיעה. שביזות (מיד עברתי לסלנג צבאי) הציפה אותי בין רגע וזהו, היום נהרס. בבית, פותח בחוסר חשק מופגן את המכתב, ממש כמו חבר מושבעים אמריקאי המקריא את גזר דינך, כאשר שני דברים עיקריים מעניינים אותי: כמה זמן? ואיפה? העיניים כבר יודעות איפה להתמקד בבליל המילים וכאילו בכוונה, ההדפס על המכתב כתוב חלש, שתתאמץ. העונש: 25 יום (אללה יוסתור), המקום: הר חרמון (יש אלוהים), "לפחות לא שטחים, וגם הפינוי נחסך ממני", אומר לעצמי.

אחרי יום של בליעה ועיכול. צריך להודיע מסביב וכולם מגיבים, אם בצער, ואם בחיוך – וכן, יש גם כאלה שהיו מתים להתחלף איתך. מיום המכתב החיים משתנים, כל תכנית נקבעת ללפני או אחרי המילואים. רוצה להספיק לראות חברים ובני משפחה לפני, הרופא שיניים יחכה, רוצה לצאת ולבלות כי תמיד מרגיש שבצבא לוקחים את החופש. ההדחקה כובשת כל חלקה טובה בתודעה : רק לא לחשוב על זה שעוד מעט אשן בשק שינה מסריח ביחד לצד כמה מילואימניקים וכולנו בצוותא נפליץ בלי הכרה אוכל צבאי.

השלב הבא בטקס הוא להוציא את המדים, שהוטמנו בכוונה עמוק בארון, לארגן תיק עם הרבה גרביים ותחתונים, קצת פיצוחים לשמירות, שני ספרים והרבה חוסר מוטיבציה. בלי צו, בלי דסקית ובלי לצחצח נעליים, עושה קולות של "זורק זין" אבל מתגייס כמו חנון. אני נפרד לשלום מההורים החברים והחברה המודאגת. רגע לפני שעולה לאוטובוס, צועק לי חבר מהשמאל הרדיקלי "הייתי מתחלף איתך ומפנה אותם בכוח". טוב שהיה מספיק רחוק ממני, נחסך לי הסבר ובטח ויכוח.

לאחר אימון קצר בירי ושיעורי רענון נסענו לחרמון "מאומנים" ומוכנים לכל משימה. נסענו כמה שעות והגענו למקום הכי גבוה בארץ, מוצבי צה"ל בפסגת החרמון. עקב השלג, האביב מתחיל באיחור כך שנהנינו מהר פורח. שלג כבר-אין, מלבד שלוליות שלג המכונות "שלוגיות". הן נמצאות במדרונות ויישארו שם עד אוגוסט, מכיוון שהן נחשפות למעט שמש ובלילה הקור מקפיא אותן. הגדוד שלנו הגיע למוצבים וכל פלוגה תפסה את מקומה. אמרו לנו שאנו מחליפים סדירים שיוצאים לאימון לפני ההתנתקות. המוצבים נראים כמו תחנות חלל על קרחון בזכות יריעות הברזנט העוטפות את האנטנות שלהם. מתחת לאדמה מתגלה עיר שלמה מסועפת מחילות עם מעלית, שיורדת מתחת לאדמה - רק הבונקר של סדאם או בן לאדן מאפיל עליו.

הימים עוברים לאט, תחושת הזמן משתנה, יום שעובר נראה כמו שבוע.
הנוף מהמם, סוריה יפה "ושקטה" אין לי ספק, שללא המדים הייתי נהנה מהנוף הרבה יותר. מצד שני, המדים מאפשרים לי להיות במקומות שאף פעם לא אוכל להגיע אליהם. השינה בשק השינה הצבאי מוזרה, האוכל על הפנים, השירותים סתומים (האוכל הצבאי מחייב שימוש תכוף בהם), מיטות קומותיים וריחות הגרביים משתלבות בריחות "נעימים" אחרים. אבל מה, להכל מתרגלים.

המפגש עם הסדירים היה מעניין, ישנם שם חיילים מכל מיני יחידות. המוצב מלא באנטנות למיניהן, הסדירים טוענים שאין חשש מקרינה, אבל לי נראה שלא מספרים להם את כל האמת. אחד מהם סיפר שציפורים המגיעות לאזור מתחילות לעוף במעגלים כי משהו משבש להן את המוח. חלק מהסדירים התנהגו אלינו בשחצנות, יכול להיות שזה קשור לזה שהם משרתים ביחידות סודיות, אבל לדעתי השירות הממושך במקום הכי גבוה בארץ גורם להם לתחושת אימפריאליזם. הרבה זמן מעל העננים בשילוב אוויר דליל ושלג כבד בחורף יכולים להביא אנשים לקצה.

תקופת המילואים נפלה בדיוק על מועדים סימבוליים, במובן הכי צבאי שיש, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות ולפני כן יום השואה. ביום הצפירה לחללי צה"ל עמדתי עם חבר בעמדה ובגלל הרוח לא יכולנו לשמוע את הצפירה, מזל שהסלולרי של החבר הוא מהדור השלישי כך שיש לו רדיו. חיברנו אוזניות, כל אחד הכניס לאוזן אוזנית וכך עמדנו דום צמודים שתי דקות מוזרות.

אין לי אהבה לצבא ואף פעם לא חיבבתי את המנטליות הצבאית, המיליטנטית, הממושמעת והמענישה. לא פעם אני מוצא עצמי צוחק על אנשי צבא שזהו כל עולמם (ראו ערך "קרמבו" מ"מבצע סבתא"?) והם אפילו לא מודעים לגיחוך ולעיוות. במילואים האלה פתאום קרה לי משהו, הציניות והלעג התחלפו עם תחושת שליחות, הסתכלתי באופן שונה על הדגל, שלא כמנהגי כפוסט ציוני הרואה בו סתם בד עם פסים. נראה לי שכל פוסט ציוני הוא בעצם ציוני עייף ואני כנראה מוכן עדיין לשלם את המחיר ולשמור על הגבול, והרי אי אפשר להביא תאילנדים שישרתו בצבא, נכון? דווקא לרגע זה נראה לי רעיון לא רע.

יום אחד הגיע סגן מפקד הפלוגה לעמדה ושאל "רוצה לצאת הביתה?", "בטח, עניתי, "לסופשבוע?". "לא, להשתחרר בכלל". אחרי שתיקה מההלם נפלטה צעקה: "בטח, עכשיו, קח ת'נשק".
מסתבר שלצבא שלנו יש כסף לקנות מטוסים או צוללות אבל אין לו כסף לימי מילואים והוא נאלץ לשחרר כמה חיילים. וכך, לפני הזמן, אני מוצא את עצמי באפסנאות (אחרי הטחינה המסורתית ליוצאים הביתה בשמירה מ-12 בלילה עד 6 בבוקר), מזדכה על הציוד ונפרד ממי שישן איתי כל לילה ושרק פעם אחת שכחתי אותו - הרובה. הסיוט נגמר. נתראה בדצמבר לאימון מפרך.