1. רוברט הורי, אפשר כעת להיות חכם בלילה, הוא ווינר. מי שקולע שבע נקודות אחרונות בארבעים ושבע השניות האחרונות, עם שלשה מהמקום הרחוק ביותר במגרש לקלוע בו שלשה, ועוד ארבע זריקות עונשין מול הקהל של פילדלפיה, הוא ווינר. אבל היינו צריכים לדעת את זה כבר קודם. לא רק משלוש האליפויות של הורי, אלא מאירוע שהתרחש שמונה דקות לסיום המשחק: הורי, עד אז מאופק, לקח את הכדור והטביע על הראש של מוטומבו. בהתקפה לאחר מכן קיבל טיירון הול את הכדור לבד מתחת לסל ופספס את ההטבעה.
2. אלן אייברסון עלה למשחק הזה משולהב. מדי. זה התחיל כבר בסוף המשחק השני, בטראש טוק עם קובי ונמשך במשחק שלישי צולע, שייזכר בעיקר בגלל עבירה טכנית אחרי ויכוח עם טיירון לו (נו, באמת) והחטאה חופשית של שלשה, מיד לאחר השלשה של הורי. אייברסון הוא לא איזייה תומאס. הובלת הכדור מעייפת אותו. הסלים, אתמול ובסדרה כולה, נולדו מהתרוצצות שלו על חסימות של חבריו לקבוצה, או מהליכה לסל דרך חסימה של גבוה. הלייקרס מצאו פתרון לאייברסון עם הכדור: הם מכריחים אותו ללכת שמאלה, לצד החלש שלו. אייברסון זרק 41 זריקות במשחק הראשון, ופחות משלושים נסיונות בשני המשחקים האחרונים. לפילדלפיה יש מאזן של שמונים אחוזי נצחון כשאייברסון לוקח מעל שלושים זריקות.
3. פיל ג'קסון יצא גדול הלילה, במשחק ששימר את המאזן המופלא, על פיו הוא לא מפגר לאחר שלושה משחקים בסדרת הגמר. הוא החליף בזמן, הוא נשאר עם מי שחם, ולפחות במחצית הראשונה הוא כפה על הסיקסרס את המשחק שרצוי עליו - משחק פתוח, שוטף, פנים-חוץ של קובה ושאקיל, סיוע משחקני העזר והגנה משובחת. הלייקרס הובילו בסביבות העשר הפרש לאורך כל המחצית.
4. אבל לארי בראון הוא המנצח הגדול של סדרת הגמר הזו. "מדובר במעמד הגבוה ביותר של הכדורסל, אני לא מתכונן להפוך את זה לפארסה", הוא השיב לטענות העיתונאים על כך שהוא לא פוקד על פאולים מכוונים על שאקיל בשלהי המשחק כדי לנצל את החולשה היחידה של סופרמן.
5. שימו לב לסטטיסטיקה נמשכת: שאקיל אוניל מציב מספרים נפלאים אבל הוא נוכח-נפקד בהגנה. הסנטרים של פילי כמעט ומשתווים אליו בטורים הסטטיסטיים השונים. חבל רק שבראון לא נתן לגייגר, שהיה מצוין עד עכשיו, קצת יותר דקות.
6. פילדלפיה חזרה בחצי השני למשחק בגלל שהיא הפכה אותו למשחק שלה: מכוער, שורט, כזה שקשה להוציא נגדו אאוטים (וגם בגלל שלוש עבירות בהתקפה נגד שאקיל). בקיצור: כדורסל של מגרשי המשחקים בפילדלפיה. זה טוב וזה יפה וזה החזיר אותם למשחק, רק שאסור לשכוח דבר אחד: קובי ברייאנט נולד על המגרשים הללו. ברייאנט נתן משחק של ON & OFF, עם רבע שני מופתי וחצי שני נורא, שכלל זריקות קשות, איבודי כדור וסירוב להכניס כדורים לשאק גם כשהאחרון שיחק עם חמש עבירות (ואם לא נותנים לו כדורים, אז בשביל מה להשאיר אותו על המגרש). אבל סל הנצחון שייך לברייאנט, לא להורי: דקה ושבע שניות לסוף, צעד וחצי מסורבל מהאמצע, זריקה קשתית. סוף. כמו בשמחק הרביעי נגד אינדיאנה בשנה שעברה שבו שאק יצא בשש עבירות, כך גם אמש קובי הבטיח את נצחון הלייקרס.
7. הנה מה שצריך לקרות כדי שפילדלפיה תקח אליפות: הלייקרס צריכים לסיים את ארבעת המשחקים הקרובים בעשרים וחמישה אחוזי הצלחה, להפסיד את שני משחקי החוץ הקרובים (הלייקרס לא הפסידו משחק חוץ מאז מרץ ועדיין לא הפסידו בחוץ בפליאוף), ג'רמיין ג'ונס וטיירון היל צריכים להיזכר שהם שחקני חמישיה אצל אלופת המזרח. ככה, ברגע של ריאליות מפוכחת, נראה שהסדרה די גמורה.
ווינר ושמו הורי
11.6.2001 / 13:59