נפתח "צינור הנפט שיציל את המערב"

היום נפתחו הברזים, והטיפות הראשונות של נפט גולמי החלו לעשות את דרכן הארוכה לאורך צינור החוצה אזור מאד לא יציב. בעיתון הבריטי "אינדיפנדנט" דווח כי לדברי המתכננים, מדובר בזרם הנפט שיציל את המערב.

צינור באקו-טביליסי-צייהאן אמור לשנות את פני שווקי הנפט העולמיים לעד, אף שקוטרו עומד על 106 ס"מ בלבד. הפרוייקט, המשתרע על פני אלף קילומטרים, שינה את הגיאו-פוליטיקה של הקווקז והשפעתו מורגשת היטב במרחבים העצומים של מרכז אסיה.

תפוקת הצינור אמורה להגיע למיליון חביות בנפט – יותר מאחוז מהתפוקה העולמית – ומקורו במאגר תת-קרקעי שהיקפו עשוי להגיע ל-220 מיליארד חביות. המתכננים והמשקיעים טוענים שהצינור יגדיל את מאגרי האנרגיה של ארה"ב ואירופה למשך 50 שנה, ובכך יגן על אורח החיים זולל הדלק של המערב ויקטין את תלותו בנפט סעודי.

הצינור, העושה דרך מפותלת מחופי הים הכספי באזרבייג'אן, דרך גרוזיה לחופי הים התיכון בטורקיה, עובר ב"מסדרון" פרטי ברוחב 45 מטרים בלבד, אולם דבר לא הורשה לעמוד בדרכו. יערות נעקרו, חוקי עבודה כופפו, מינים בסכנת הכחדה נפגעו ומפגינים סולקו ביד תקיפה – הכל למען צינור הנפט היקר והחשוב ביותר שהוקם מעולם.

הפרוייקט, המכונה BTC, תקע טריז בין ארה"ב לרוסיה, גרר תסיסה פוליטית בארצות דרכן הוא עובר ובארצות סמוכות לאלה, ועורר דאגות חמורות בנוגע לפגיעה הנרחבת בסביבה. מאז התקפות הטרור של ה-11 בספטמבר על ארה"ב, גברו מאד הדאגות מפני תלותו של מהערב בנפט מאזור המפרץ הפרסי. בוושינגטון, פתיחת הצינור היא סיבה למסיבה. "אנו רואים זאת כצעד משמעותי קדימה בכל הנוגע לביטחון האנרגיה של האזור", אמר סמואל בודמן, שר האנרגיה האמריקאי, שעמד לצד שלושת ראשי המדינות בהן עובר הצינור בטקס הפתיחה. לצידו עמד נשיא אזרבייג'אן אילהאם אלייב, שפרוייקט BTC איפשר לו להפוך לידיד נפש של המערב בעודו עומד בראש ממשל המואשם בהפרות חמורות של זכויות אדם ומדורג 140 מתוך 146 ברשימת השחיתות העולמית של הארגון טרנספרנסי אינטרנשיונל.

הפוליטיקה של הצינור שינתה גם את פניה של גרוזיה, שם הפעילה ארה"ב לחץ עצום בתמיכה בגרוזיה מול רוסיה, במסגרת "מהפכת הוורדים". גל המחאות ההמוניות העלה לשלטון את מיכאיל סאקשווילי, שהתחנך בארה"ב. קשריה החדשים של ארה"ב עם טביליסי הודגמו מוקדם יותר החודש, כשג'ורג' בוש הפך לנשיא האמריקאי הראשון המבקר במדינה.

בטורקיה, בעלת הברית הוותיקה של ארה"ב, שם מביא הצינור את הנפט ישירות לחופי הים התיכון, תוך עקיפת מצרי הבוספורוס עמוסי המכליות, אין זה מקרה כלל שנקודת הקצה של הצינור ממוקמת בצמוד לבסיס האווירי האמריקאי באינג'ירליק.

כשחברות הנפט הגדולות הפנו את תשומת ליבן למאגרי האנרגיה של הים הכספי, ששוחררו מתרדמה לאחר קריסת ברית המועצות, כונה האזור "המזרח התיכון החדש". אילו רק אפשר היה להעביר את הנפט בבטחה מן הימה המבודדת אל הים התיכון, יזכה המערב בחלופה חיונית למפרץ הפרסי הלא יציב, והאזור ישוחרר מלפיתת הברזל של רוסיה, ששלטה עד אז בנתיבי היצוא של מדינות הלוויין הסובייטיות.

לאחר נפילת ברית המועצות, הוקף הים הכספי בחמש מדינות: אזרבייג'אן, איראן, קזחסטן, רוסיה וטורקמניסטן. מאגרי הנפט הזול של האזור, ומיקומו בקו התפר ההיסטורי בין מזרח למערב, הפך אותו ללוח שחמט, שבו המדינות הן הכלים.

שלוש תוכניות יריבות הוצעו: נתיב צפוני דרך רוסיה, נתיב דרומי דרך איראן ונתיב אמצעי דרך הקווקז. המנצח היה ברור, שכן רק הנתיב האמצעי הבטיח לארה"ב והתאגידים המקורבים אליה שליטה לאורך תוואי הצינור.

סגן נשיא ארה"ב, דיק צ'ייני, שהיה אז מנכ"ל ענקית שירותי הנפט האליבורטון, היה אחד הראשונים שנסחף בהתרגשות: "אינני יכול להעלות בדעתי תקופה שבה הגיח אזור למעמד של חשיבות אסטרטגית באופן פתאומי כמו שעשה זאת אזור הים הכספי", אמר ב-1998.

אולם כעבור עשר שנים וארבעה מיליארד דולר, שמקורם בהלוואות בערבות סוכנויות ממשלתיות וכספי משלמי המסים בארה"ב ובריטניה, הצינור נפתח. אולם כעת משוכנעים מומחים רבים כי היקף המאגר עומד על כ-32 מיליארד חביות בלבד – שווה ערך לזה של מדינה כמו קטאר. כעת עובר "המשחק הגדול" – המאבק הסודי לשליטה במרכז אסיה – למישורים העצומים של טורקמניסטן והקלחת הפוליטית של אוזבקיסטן, אפגניסטן ואף מעבר להן.