ההתנתקות הולכת להביא עלינו קיץ קשה. משפחות שלמות, הורים וילדים, אנשים שבנו את עצמם בשתי ידיהם, הולכים למצוא את עצמם בסוף השנה העברית במצב טרגי שלא האמינו שיגיעו אליו במדינה יהודית עצמאית - פקקי תנועה גדולים בצומת כפר שמריהו בשעה שתיים עשרה בצהרים. אין ספק שהפקקים הללו הולכים להיות טראומה לאומית שתקרע את העם לשניים. הפקקים הללו יכולים להביא למלחמת אזרחים, רחמנא לצלן, או אף לדברים גרועים מכך כמו לגרום לי לאחר הביתה מהעבודה בעשרים ושש דקות.
כי אחרי הכל, יותר מתחושת נאמנות למדינה, יותר מהרצון שלנו לדבר, להידבר ולשלוח אחד לשני צו שמונה, סליחה צו פיוס, אנחנו רוצים שהתנועה בכבישים תזרום. זאת הרי היתה המטרה הראשונית של אבות הציונות - צירים פתוחים. אין עוד מדינה בעולם שיש בה כל כך הרבה תחנות רדיו שכל מה שהן עושות זה לנסות למצוא פקק תנועה כלשהו במרחב ולדווח עליו בכל שעה משעות היום. לפעמים זה מגיע לאבסורד. "השעה שתיים וחצי בלילה, ברחוב פינסקר בתל אביב זקנה אחת לא הצליחה לצאת מהחניה והשכן שלה עומד במקום, הוא תיזמן שבע דקות עד שהמטומטמת מצאה את הקלאץ' שלה. אלה כל הדיווחים שלנו להערב, יוסי תהיה חזק, בקרוב תצליח לצאת לדרך".
אפילו מלחמת העצמאות שלנו היתה יותר מהכל מלחמה על פתיחת צירים. כיבוש דרך בורמה ופתיחת הכבישים העולים לירושלים בשיירות ממוגנות, כיבוש הדרך לבאר שבע במבצע יואב, והדרך לאילת במבצע דגל הדיו. כל מה שהניע את הלוחמים במלחמת תש"ח היה החשש מפקקי תנועה במחלף הקסטל. מלחמת יום כיפור היתה ניסיון לחצות את התעלה, ולהזרים את פקק הטנקים של האוגדה של אריק לצד השני. תמצית העליה השנייה היתה גדוד העבודה שסלל את הכביש למגדל, ופתר את הבעיה הקשה של תנועה בין קבוצת כנרת לדגניה ב', רחל המשוררת תיזמנה שלושה ימי נסיעה על עגלה, תודה לך רחל.
נוהגים עם הזין
לנו הישראלים עמידה בפקק היא הדבר הקשה ביותר בעולם. בפקקים של הבוקר לעתים אתה רואה נהגים שהיאוש מעביר אותם על דעתם. הם מניחים את שתי הידיים מאחורי הראש ומתקדמים באיטיות עם חיוך מוזר. אין ספק שהדרך היחידה להתקדם כך היא להוליך את ההגה עם איבר המין הזכרי שלהם. אני מחכה ליום שבו גלגלצ ירימו את הכפפה ויכינו פרסומת נגד התופעה - "לילה, אתה עייף, בא לך לשים שתי ידיים על הראש ולתת את ההגה למוט ההילוכים הפרטי שלך. עצור! מהיום בוחרים נהג אחד שלא נוהג עם הזין".
אבל מה שגורם לנו את הסבל הכי כבד בשהייה בפקק הוא הכביש בנתיב הנגדי שבו התנועה זורמת. הנסיעה היא סוג של תחרות מירוץ, ואנחנו לא אוהבים לראות אנשים אחרים מנצחים. בכלל, הישראלי הוא יצור שלא יכול לסבול אנשים אחרים נהנים.
קחו את השבועיים הקשים שעוברים על אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל. קבוצתם לא הפסידה הפסד מיוחד השבוע, לפחות לא שונה מההפסדים הקודמים שהקבוצה שלהם אוכלת מאז שהתחילה התקופה הלא כל כך מוצלחת שלהם, לפני שישים ושבע שנה סך הכל. לבם נשבר בקרבם על זכייתה של מכבי תל אביב באליפות אירופה. אוהד הפועל אמיתי מוכן שהקבוצה שלו תרד שלוש ליגות, אשתו תשכב עם אחיו, ואפילו נורא מזה, בנו יאהד את בית"ר ירושלים, בתמורה להפסד של מכבי תל אביב בגמר האירופי בשנייה האחרונה. זאת לא בדיחה, אוהדי הפועל שיגיבו לטור הזה יאמתו זאת.
כעת מנסים אוהדי הפועל להעביר יוזמה חדשה שתחזיר את התחרותיות לליגה. הם מנסים להחליש את מכבי בצורה הקשה ביותר האפשרית בתולדות הכדורסל - הם דורשים שמכבי יהיו חייבים לשלב שחקנים ישראלים בהרכב. הטיעון שלהם פשוט: למה מכבי לא יכולה לשתף שחקנים פחות טובים במשחק? כולם יודעים שיש להם על הספסל שחקנים פחות טובים מאלה ששיחקו, אז למה לעזאזל האפסים האלה לא משחקים? זה יפה שהישראלים של מכבי קיבלו הוראה מפיני לקום מהספסל רק ברגע שבו שרו את התקווה?
לאנשי הפועל אין שום אשליות. הם יודעים שבכל מקרה מכבי עדיין תנצח אותם בעשרים וחמש הפרש. אפילו אם מכבי תשחק עם נבחרת הנכים של בית הלוחם, והפועל יעלו עם שאקיל אוניל - מכבי תנצח. אבל יש סיכוי לא קטן שהם יצליחו לגרום למכבי להפסיד באירופה. הדבר היחיד שאנשי הפועל תל אביב יכלו לעשות הוא לקחת שלושה פסקי זמן בשלושים השניות האחרונות של המשחק מול מכבי. בפסק הזמן הראשון המאמן נתן הוראות מקצועיות חשובות לשחקניו חסרי הכישרון, בשני הם כולם צחקו ביחד על הקרחת של גור שלף, ובשלישי עוזר המאמן עשה חיקוי מעולה של טל בורשטיין משתין.
רק טוב שיהיה לה
וזה לא נגמר בספורט. כשאתה מגיע לחדר מיון, והרופא ניגש לבדוק אותך, תמיד, אבל תמיד במיטה לידך איזשהו זקן חסר שיניים יתחיל לצעוק ולהתפתל מכאבים. לא, לא מדובר בלבלב שהתפוצץ, כל מה שכואב לו זה שניגשו אליך לפניו. הוא הפסיד, ואתה ניצחת. כל מי שנפרד אי פעם מבחורה יודע שהרגע הכי קשה בתהליך הפרידה הוא לשמוע חמש שנים אחר כך שיש לה חבר חדש. ברור שכולנו אומרים לחברינו, "אני מאחל לה רק טוב, אני מאוד מקווה שהיא תינצל משלושת ניסיונות ההתאבדות שהיא תעבור אחרי שהיא עוזבת אותי, אני ממש אוהב אותה". אתה חוזר הביתה ומציע נישואין לשכנה בת ארבעים ובאותו לילה מכניס אותה להריון. אתה חייב לנצח.
הפסד של אויבי הוא ניצחון שלי - זה בשבילי להיות ישראלי. תכונת האופי הקולקטיבית הזאת שלנו הישראלים, היא זאת שהובילה אותנו לטעון ברוב טירוף שאנחנו ניצחנו במלחמה האחרונה בינינו ובין הערבים. אלף ומשהו ישראלים נהרגו, הכלכלה שלנו נחרבה, וחוץ משישים אלף רוסים שמצאו עבודה בתור מאבטחים כולנו הפסדנו במלחמה הזאת. אבל דבר אחד גרם לנו להכריז שניצחנו - הפלסטינים סבלו יותר. מתו להם יותר אנשים, יש להם יותר מובטלים, והזקן שעמד בראש המדינה שלהם נפטר ראשון. ניצחון!
בראיונות סוף השבוע ביבי נתניהו הבהיר מה הדבר שהכי מטריד אותו בהתנתקות - הצד השני ירגיש טוב עם עצמו וישמח. מדובר באסון לאומי. אנחנו צריכים לגדר עכשיו את כל גושי ההתנחלות כדי שהפלסטינים ימחקו את החיוך מהפנים, מציע נתניהו, והוסיף, יש לי יותר כסף ויותר ילדים מכל אקסית שהיתה לי, כדאי להקשיב לי בעניינים האלה, אני לא מפסיד.
וזאת הסיבה שבגללה המתנחלים חוסמים את הצמתים במרכז הארץ. רק כך הם יוכלו להגדיר את כל מהלך ההתנתקות כניצחון לתנועתם. אותם אולי ינתקו אבל אנחנו נסבול יותר. ומי זה אנחנו? זה כל מי שמתנגד להתנתקות. כל מי שנמצא בפקקים. חלקם חילונים שמאלנים מההתחלה, והחלק השני שאולי תמך במתנחלים כשהתחיל הפקק לפני שש וחצי שעות, לא רק שיתמוך בהתנתקות כשהתנועה תתחיל לזרום, הוא יתפקד לתנועת יחד, יקרא לבנו יוסי ביילין, ויתנדב לארגון רופאים ללא גבולות בשביל לרפא דלקות עיניים של ילדים בקלקיליה.