הטרור ניצח

צודקים אנשי הימין וצודק אהוד ברק, הטוענים שהיציאה מעזה היא הודאה בתבוסתנו לטרור. אלא שהם טועים בכך שהם מצמצמים את טענתם לשנים האחרונות. שהרי אם לא היו טרור ואלימות רחבי היקף ב-18 השנים שמאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה, שאלת הקמת המדינה הפלסטינית כלל לא היתה טורדת את מוחנו גם בתקופה שלפני ההכרזה על ההתנתקות. במצב כה נוח ושקט יחסית, איזה טעם יש בכניסה לעימותים פנימיים על סוגיית החזרת השטחים השנויה כל כך במחלוקת?

עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, היה הקונצנזוס הישראלי ביחס לפלסטינים ברור: הם פועלי בניין משובחים וזולים, אך התנועה הלאומית שלהם, אש"ף, אינה לגיטימית. מי חשב אז ברצינות, למעט כמה שמאלנים מושמצים, על הקמת מדינה פלסטינית בשטחי עזה והגדה, ועל זכויותיהם הטבעיות של חוטבי העצים ושואבי המים? רק האלימות של האינתיפאדה והלחץ הבינלאומי והפנימי שהיא גרמה, הביאו את ראש הממשלה יצחק שמיר ב-1991 לוועידת מדריד, ערש המדינה הפלסטינית.

כך שאכן, הטרור והאלימות ניצחו. במצע מפלגת העבודה מ-1992 שוללת מפלגת המרכז-שמאל הקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן, על אף נכונותה לפשרה טריטוריאלית. גם יצחק רבין, בימיו כ"בוגד" בשנות התשעים, הקפיד להתייחס לרשות הפלסטינית כאל "יישות". אלא שחלפו כמה שנים, ואפילו אריאל שרון הכיר בהכרח שבהקמת מדינה פלסטינית, וכמוהו אנשי מרכז וימין מתון רבים. מה קרה באותן שנים שהכריח רבים בישראל להתמודד עם הסוגיה הכאובה ולשנות את דעתם? נכון - טרור.

למרות מרכזיות הטרור בהווייתנו, הדיון על הלגיטימיות שלו מיותר - ברור לכל אדם שפוי, שמבחינה מוסרית רצח הוא רצח הוא רצח, ואין דרך להצדיקו. אלא שיותר מכל מדובר בשאלה מעשית, ובעולם המעשה מכריח אותנו הטרור לעשות שיקולי רווח והפסד: האם אנו רוצים להיות צודקים ולהפסיד, כלומר לא להיכנע לטרור אבל להמשיך לחיות בסכסוך, במחיר קמילת החברה הישראלית מבפנים והיותה מדכאת כלפי חוץ, או שמא אנו מחליטים להתקפל, למרות הקושי הרגשי והרציונלי, בתקווה להסיר את האיום ולנתב את האנרגיות לבנייה פנימית. דעת הקהל הישראלית, התומכת יותר ויותר בהקמת מדינה פלסטינית (וחבל שהדבר לא נמדד מפורשות במשאל עם או בבחירות), מתוך מחשבה שהדבר עשוי להפחית או להסיר לחלוטין את איום הטרור, מלמדת שאנו מעדיפים את התקווה על פני הצדק הנקודתי.

הימין מתלונן בצדק על מוגבלות השיח הציבורי לקראת ההתנתקות; על כך שהתקשורת לא עוסקת כמעט בסכנת ירי הקסאמים על אשקלון ועל ההתעלמות מהכניעה לטרור. הסיבה להתעלמות מסכנת הקסאמים היא אולי שהגיע רגע בו "אדם חייב לעשות את מה שהוא חייב לעשות", או כדברי ברק, "להתקדם בכיוון הנכון". טרפוד הנסיגה בגלל סכנותיה, משול להימנעות מריצה לצורך כושר גופני מחשש לשברי מאמץ. בשני המקרים יש הכרח בפעולה כדי להקטין את הסכנה, אך אין מקום לוויתור על המהלך כולו.

במציאות הנוכחית נראה שאין לישראל דרך להימנע מכניעה לטרור. את המעט שאנו יכולים לעשות בעניין, עשו באופן מרשים השב"כ וצה"ל בשנים האחרונות, בסיכול מאות פעולות טרור ובהבהרה שמדינת ישראל נלחמת על קיומה בכוחות אדירים כאשר הדבר נדרש. אם הימין באמת היה רוצה להימנע מכניעה לטרור ולאלימות, הוא היה צריך לחזות פני עתיד, וליזום כבר לפני 20 או 30 שנה פתרון לשאלה הפלסטינית. עכשיו מאוחר מדי.

באופן אירוני, בהתייחס להאשמות קיצוני הימין את השמאל בעידוד הטרור, דווקא האגף שמשמאל למפלגת העבודה הוא היכול לטעון שלא נכנע לטרור: הוא תמיד תמך במדינה פלסטינית, עוד לפני התעצמות הטרור. כך שבמחשבה נוספת, דווקא יש לימין דרך להימנע מהכניעה לטרור. אנשי הימין פשוט צריכים לקום ולומר: הצידוק להקמת המדינה הפלסטינית הוא הומאני גרידא, גם אם לא היה טרור היה עלינו לאפשר את הקמתה.

אלא שזה, כמובן, לא יקרה, וגם בכך צודק אהוד ברק. אם ישבור שרון ימינה לאחר ההתנתקות, יימשך הטרור ביו"ש ואולי גם בעזה, ישראל תהיה מבודדת בעולם ומפולגת מבפנים, ובסופו של דבר תיסוג לגבול קרוב לקו הירוק. שוב ניכנע במקביל הן לטרור והן לטיעונים ההומאניים, המחייבים את זכויות האזרח והעצמאות של הפלסטינים. תרחיש כזה יחזק באופן מפתיע דווקא את אלה שהיום מתנגדים לנסיגה יותר מכל, הדתיים - כי חוסר היגיון כה בוטה, מקומם ואכזרי, של טרור בשירות זכויות האדם, יכול להבין ולסדר רק אלוהים.