סטטיסטיקה. משקרת או לא משקרת? במהלך העונה פילדלפיה רשמה 74.5 אחוזי הצלחה בקליעות העונשין שלה, לאלן אייברסון היו 81.4 אחוזי הצלחה. במשחק השני פילדלפיה קלעה ב-58 אחוזי הצלחה מהקו ואייברסון החטיא את כל ארבעת הניסיונות שלו מהקו. אבל האם היא מספרת את כל האמת? לאייברסון היו עשרה נסיונות קליעה מוצלחים מתוך 29 נסיונות בסך הכל. 34 אחוז מהשדה זה רע, נכון? לא כל כך כשמדובר באייברסון. בכל פעם שהוא הולך לסל מתנפלים עליו שלושה שחקנים ואילו שלושה שחקנים מקבוצתו מתנפלים על ריבאונד ההתקפה.
חלק, אולי חצי מנסיונות הקליעה של אייברסון הם לא החטאות, הם אסיסטים. ואם למוטומבו היתה רק חסימה אחת, אז הסטטיסטיקה אומרת שהיה לו משחק חלש. שטויות, מוטומבו הפך את הלייקרס בסדרה הזו לקבוצה של קליעות מבחוץ (מלבד שאקיל), בדיוק כמו אינדיאנה, טורונטו ומילווקי, שלושת הקבוצות שפילדלפיה ניצחה במזרח. מוטומבו לא חוסם זריקות- הוא משנה אותם או שהוא גורם ליריב לחשוב פעמיים לפני שהוא זורק אותן, אם בכלל. ועוד סטטיסטיקה אחת: כולם, ובצדק, חוגגים על הסטטיסטיקות של שאקיל: 28 נקודות, 19 ריבאונדים, שמונה חסימות ותשעה אסיסטים. אבל אסור להסתיר עין מהעובדה שמקלאו, מוטומבו וגייגר קלעו 29 נקודות וקלטו 33 ריבאונדים יחדיו.
היסטוריה. לפילדלפיה היה יתרון ביתיות בכל אחד משלושת הסיבובים הראשונים. היא הפסידה אותו וזכתה בו בחזרה. בפעם הראשונה שלא היה לסיקסרס יתרון ביתיות, היא גנבה אותו. עכשו הקבוצה רק צריכה לשמור על יתרון הביתיות שלה בשלושת המשחקים הקרובים. לפילדלפיה יש את הקהל המשוגע ביותר בפלנטה (כמה משוגע? לפני כמה שנים התבטל משחק פוטבול בעיר והאוהדים המקומיים נסעו למנחת בשדה התעופה המקומי ועודדו מטוסים להתרסק), אבל פילדלפיה לא הצליחה לנצח את כל משחקיה הביתיים בפלייאוף השנה ויותר מכך, מאז ששונתה שיטת המשחקים ל2-3-2, לא ניצחה הקבוצה הביתית את שלושת משחקי הבית.
זה נעשה אפילו גרוע יותר בגלל פקטור פיל ג'קסון: הקבוצה היחידה שניצחה את שלושת משחקי האמצע היא שיקגו ב-1991 שניצחה את כל שלושת המשחקים בלוס אנג'לס. לג'קסון באופן כללי יש מאזן מדהים במשחקי חוץ של סדרות גמר: הלייקרס ושיקגו, תחת הדרכתו, ניצחו בשלושה עשר מתוך עשרים משחקי החוץ שלהן. 65 אחוזי הצלחה זה אחוז טוב למשחקי בית, בחוץ הופך המספר הזה למדהים.
כושר גופני. אלן אייברסון עלה למחצית השניה מעוצבן. הוא לא קיבל זריקת עונשין אחת עד אז ודרק פישר מנע ממנו את אפשרויות הזריקה שהוא רצה לקחת. אייברסון הפסיק לרוץ כדי להתפנות לזריקות חופשיות, במקום הוא לקח את הכדור וניסה לייצר לעצמו מצבי קליעה. אז לא רק שהרבע השלישי הסתיים בשמונה נקודות הפרש ללייקרס (שאר הרבעים הסתיימו בנקודת הפרש לאחת מהקבוצות), אלא שאייברסון החזיר את פישר למשחק. אפשר היה בבירור לראות את ההשפעות על משחקו של קובי ברייאנט כשהוא לא שומר על אייברסון. כשאייברסון נתן לפישר לנוח- הוא החזיר אותו לסדרה ואיפשר לו לנצח את המשחק.
גיאוגרפיה. ספורט, כדורסל, או משחקי הגמר של ה-NBA, הם לא אירועים מנותקים מהסובב אותם בעולם. הסדרה הזו, כמעט כמו נושא באמריקה השנה, עוברת רטרו חריף לכיוון שנות השמונים. וכך, אחרי הרבה שנים של כדורסל לשם הכדורסל, מחזירה אותנו הסדרה הזו לכדורסל הקהילתי, כזה שמהווה גלויה למקום שממנו הוא בא, כמו אז כשהלייקרס ובוסטון ייצגו את מאבק האופי בין המזרח למערב, בין הצווארון הכחול לבין הוליווד.
תסתכלו על הסלים של הלייקרס: הם מטופחים, לא נוגעים בכלום חוץ מהרשת. והשחקנים הם כל כך יפים, ועם תסרוקות, ואחד נשוי לונסה וויליאמס, ואחד פעם יצא עם מדונה ואחר עם טיירה בנקס, ושאקיל הוא סופרמן. ורוברט הורי זה רוברט הורי או וויל סמית? הלייקרס נראים יותר יקרים מההשפעה של תיירים יפנים על קודאק.
עכשיו תסתכלו על פילדלפיה: הסלים שלה נכנסים רק לאחר תחקיר בטחוני, הם שחורים (הלבן היחיד, מקלאו, נראה כמו האירי הקבוע ששותה ויסקי בצהריים בעיר), שניים מהשחקנים שלהם משחקים עם קרסול שבור, אחר עם אצבע שבורה ביד, אייברסון נראה כמו תסריט של "אי.אר". אתם יודעים עם מי כל אחד מהם יוצא? אתם יודעים עליהם משהו. פילדלפיה נראים יותר זולים מתקציב קונדומים של רווק בטיול לסקנדינביה.
פילדלפיה לא באה לנצח את הסדרה הזו. היא באה לקבל כבוד ומשלא קיבלה אותו היא לקחה אותו בכוח. עכשו כולנו מסתכלים עליה אחרת. פילדלפיה לא עוזבת, לא מרפה, לא מוותרת. הסיקסרס הם הקבוצה הראשונה שהעלו מבט של ייאוש על פניו של פיל ג'קסון. עכשו תחליטו את מה אתם אוהבים: את האפטר שייב או הזיעה; הציפורניים של הפדיקור או אלו המגורזות, רוקי בלבואה או מיסטר טי. או בצורה יותר פשוטה: את הדאנק מסנטימטר של שאקיל או את הקרוסאובר, הצעד לאחור והקליעה משישה וחצי מטר של אייברסון.
אז בבית הספר...
10.6.2001 / 12:46