זולפא אל חוסייני, עזה

הרמקולים בעזה קראו השבוע שוב ושוב לאזרחים למהר ולהירשם בפנקס הבוחרים, כדי שיוכלו להצביע לבחירות למועצה המחוקקת האמורות להיערך ב-15 ליולי. הבחירות הן הנושא שהכי מעסיק את כל תושבי עזה – מדינאים כאנשים פשוטים – כולם מחכים בכיליון עיניים למימוש הזכות הדמוקרטית ולתוצאותיה.

חשוב מאוד לציין שההתנתקות היא בכלל לא נושא במערכת הבחירות הפלסטינית ולא נכללת במצע המתמודדים. כל הצדדים רואים בתוכנית הישראלית צעד חד צדדי שלא תואם עם הפלסטינים, שדרשו תמיד לכלול את ההתנתקות במפת הדרכים, דבר שישראל סירבה לו.

ההנהגה הפלסטינית, כולל הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) עצמו, מדגישה את מחויבותה לקיום הבחירות במועד, על אף השמועות לפיהן הפתח מנסה לדחות אותן, מחשש שחמאס יגרוף את רוב המושבים בפרלמנט. אם תשאל את הפלסטיני הממוצע לדעתו, הוא יגיד: "סחתיין לכל מי שיזכה בבחירות, לפחות נהווה דוגמה למדינות השכנות מבחינת הדמוקרטיה", כמו בבחירות הראשונות ב- 1996, שהתנהלו בצורה דמוקרטית וזכו לשבחי כל המשגיחים הבינלאומיים שליו אותן.

ההצהרות הישראליות, במיוחד מפיו של שר החוץ, על הפסקת ההתנתקות במקרה שהחמאס זוכה, מראה את חוסר רצון להשליט דמוקרטיה באזור, ועומדת בניגוד להתפארויותיה של ישראל שהיא המדינה הדמוקרטית היחידה. לדעתי משמעות הדבר הוא שישראל מפחדת מהדמוקרטיה הפלסטינית. חסן יוסף, אחד מבכירי החמאס, אמר כי הארגון החליט שלא לכבוש את רוב מושבי הפרלמנט. הצהרה זו פורשה ברחוב הפלסטיני כאילו החמאס יודע מראש שהתמיכה בו אינה עולה על 30 אחוז, ולכן דובריו מקדימים תרופה למכה. בנוסף, אם החמאס יזכה בכל זאת ברוב, הרי שהוא יצטרך להרכיב את הממשלה, כלומר להיות בקשר עם המשלה הישראלית, לנהל משא ומתן וכמובן להיפגש עם השרים הישראלים, דבר שיעורר תגובות שליליות בקרב תומכיהם. מה עוד שהחמאס עדיין לא "ירד מהעץ" מול הציבור הפלסטיני, כלומר הוא עדיין מצהיר שההתנגדות תימשך עד לשחרור, ושהוא אינו מוכן למו"מ עם הישראלים, מאחר שכל אדמת פלסטין היא וואקף מוסלמי שלא ניתן לוותר אפילו על חלק ממנה.

תארו לעצמכם עם כן שמחמוד א-זהאר, מבכירי החמאס, יכהן כשר הביטחון הפלסטיני והוא צריך לשבת עם עמיתו הישראלי שאול מופז, או שראש הממשלה החמאסניק ילחץ יד עם שרון. לכן, במצב כזה, עדיף לחמאס לא לאבד את תומכיו, אבל להיות חלק מהמועצה המחוקקת. כך הם יהיו אופוזיציה, או תומכים "מתחת לשולחן" לפחות בתקופת המעבר הזו, וישמרו לעצמם על דרך נסיגה במידה והמו"מ עם ישראל לא נושא פירות.

שמעתי בחדשות על היהודים הקיצוניים שתכננו לפגוע במסגד אל אקצה, וכיצד טיפלו בהם בכפפות של משי. זאת, למרות חומרת התוכניות שלהם, הסכנה שייצאו אל הפועל וההרס שהיה נגרם מפגיעת טיל לאו במסגד או סביבתו, או שיחררו חומרי נפץ ממטוס מעל המסגד. אבל משטרת ישראל בחרה לנהגו בידידות במתכננים קיצוניים אלה. ברחוב הפלסטיני כבר לא מופתעים – כך מטפלת ישראל בכל הקיצוניים והמתנחלים, במיוחד בפשעים שהם מבצעים כנגד הפלסטינים.

כמה פעמים כבר שמענו על רצח פלסטינים בידי מתנחלים, על התקפות של מתנחלים על אדמות פלסטיניות וחקלאים שעבדו בהן, מניעת הגעתם של הפלסטינים לאדמותיהם, השתלטות של מתנחלים על אדמות פלסטיניות וסיפוחן להתנחלות, עקירת עצים ושריפת תבואות. כל אלה נעשו ללא כל עונש. המבצעים לא נתפסו ולא נתנו את הדין. מצד שני, ישראל תמיד התלוננה על מדיניות "הדלת המסתובבת" של הפלסטינים כאשר הם עוצרים פעילים פלסטינים, אפילו אם הם לא עשו כלום. אז איך אפשר לכנות את ההתנהגות הישראלית עכשיו? הפלסטינים כמעט בטוחים שכל מעשיהם של המתנחלים בתקופה הקרובה, מחסימת צמתים והבערת צמיגים, ועד התקפות נגד פלסטינים ואפילו נגד ישראלים במדים, התגובה הישראלית תהיה "זה בסדר, לא קרה כלום".

היום הייתי צריכה לנסוע עם ארבעת ילדי למחסום ארז. אזור המחסום השתנה מאוד בתוך חודש אחד: השטח החקלאי השייך לבית חאנון הסמוכה ריק מעצים או גידולים חקלאיים, וכמובן ממבנים, והוא מיושר לגמרי. הישראלים אוהבים לקרוא לזה "שטח נקי".

עד שמגיעים למעבר עצמו, לעמדות החיילים, כמעט ומתעלפים מההליכה הארוכה, בייחוד עם ילדים קטנים שכל הזמן רצים וצועקים. המעבר החדש משמש גם את הפועלים וגם את העיתונאים והזרים, במידה והם מורשים להיכנס. הוא מאוד מסודר ומרווח, יחסית למעבר הישן, אבל בכל זאת, עד שמגיעים לחייל הראשון צריכים לעבור כמה מכשולים בדרך שאורכה כמאה מטר: יש שער ברזל שייפתח כשהחייל רואה את העובר באמצעות מצלמה (במשך רוב הזמן רק שומעים את קולם של החיילים, לא רואים אותם). אז עוברים "קרוסלה" ראשונה שנפתחת לאחר לחיצה על כפתור "משרד". מהאינטרקום בוקע קול של חייל שאומר באיזה מסלול יש ללכת. ואז יש מעקה ברזל מפותל, בו הולכים עד שקולו של חייל אחר נשמע, החייל עצמו לא נראה, והוא מצווה עליך לעמדו ולהוריד את התיק ולהסתובב. לפעמים מבקשים ממך להוריד חולצה ואז מרשים לך לעבור עוד "קרוסלה", מכונת שיקוף ומכשיר להעברת החפצים לשיקוף. בסופו של המסלול תגיע לתא שיש בו חלון זכוכית מעברו יושב חייל. מצמידים את המסמך לזכוכית והחייל קורא אותו ומורה לך לאן להמשיך.

צריך לומר שהתנהגותם של החיילים השתפרה מאוד כלפי הפלסטינים במעבר. הם הרבה יותר פתוחים ובאים לקראת הפלסטינים, אבל עדיין זהירים.

כאשר הייתי במעבר אחד החיילים אמר לאישה שהיתה לפני להרים את השמלה, מתחתיה היא לבשה עוד שמלה והיה לה "מחוך רפואי" צמוד לבטן ולגב, מה שעורר את חשדו של החייל. הוא דרש ממנה להרים את הידיים ולהסתובב שובה ושוב. עבר זמן מסוים, והחייל לא הורה לה מה לעשות, וראיתי שהזקנה התעייפה מלהחזיק את למעלה. אמרתי לה שתוריד את הידיים, ואם החייל ירצה הוא יורה לה להרים אותן שוב. אבל הזקנה, מרוב פחד, אמרה שלא, היא תישאר עם הידיים למעלה עד שהחייל יורה לה להוריד אותן. בסופו של דבר היא הורידה את הידיים והשמלה, ולא נדרשה להוריד את החגורה, והחייל נתן לה לעבור.