עקב המצב הביטחוני הוקפאו זכויות האדם

בתולדותיה של ישראל משובצות כמה פרשיות אשר חשיבותן חורגת מהשלכותיהן המידיות או מתוצאותיהן העתידיות, ושוכנת באור שהן שופכות, ובדרך בה הן מנהירות, את קווי האופי הבסיסיים של המדיניות הישראלית. מתוך הכרתן של פרשיות אלה ניתן ללמד שיעור חשוב על המציאות הישראלית העכשווית, ולתרום תרומה נכבדת להבנתה ולפירושה.

כזאת היא העתירה בפרשת אלון מורה שהוגשה לבג"צ בשנת 1979. עד אותה עת נהגו ממשלות ישראל להצדיק את הקמתן של התנחלויות בשטחים בצורך ביטחוני. ההתנחלויות הוצגו כמעין מעוז צבאי אשר אמור לשרת את צה"ל במגעו עם האוכלוסייה המקומית. עתירות שהוגשו לבג"צ כנגד תפישת קרקעות עליהן הוקמו התנחלויות כמו קריית ארבע נדחו על בסיס נימוק זה. אך אנשי גוש אמונים אשר ראו בנימוק סכנה לעתיד ההתנחלויות, שכן הונח בו במובלע כי הללו זמניות ומיועדות לפרוק, החליטו לחשוף את השקר. לפיכך, כאשר הגישו תושבי הכפר רוג'יב עתירה כנגד תפישת הקרקע עליה הייתה אמורה לקום אלון מורה, הצטרפו אליה ראשי הגוש, וטענו כי להקמת ההתנחלות אין דבר עם הביטחון במובנו הטכני הצר. את ההתנחלויות, חשפו בפני בית המשפט, מקימים כיישובי קבע יהודים. הביטחון עליו דובר הוא למעשה הבטחת אידיאולוגית ארץ ישראל השלמה. בית המשפט נאלץ לקבל עמדה זו, ומאז לא עשתה ישראל שימוש בנימוק ביטחוני להצדקת הקמתן של התנחלויות חדשות.

כך, שתיים עשרה שנים לאחר שהחל מפעל ההתנחלויות התגלה לפתע כי הנימוק הביטחוני היה רק מסווה. שתיים עשרה שנה שבמהלכם שיקרה ממשלת ישראל לבית המשפט העליון ולאזרחי המדינה, ויצרה בשם אידיאולוגיה לאומנית מציאות בשטח. אף אחד, מלבד הפלסטינים שאדמתם הופקעה, לא שילם את המחיר על השקר. אף אחד לא שקל להחזיר לבעליהם את האדמות. לכולם, כך הסתבר, היה נוח לבלוע את הצפרדע ולהתעלם.

עשרים וארבע שנים אחר כך, בשנת 2003, הובא חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) בפני הממשלה. בדברי ההסבר לסעיף שתיים נכתב: "מאז פרוץ העימות המזוין בין ישראל לפלסטינים... מסתמנת מעורבות גוברת והולכת בעימות זה של פלסטינים... אשר נושאים תעודות זהות ישראליות בעקבות הליכי איחוד משפחות ... תוך ניצול מעמדם בישראל המאפשר להם תנועה חופשית בין שטחי הרשות לישראל. לפיכך... מוצע להגביל את האפשרות להעניק לתושבי האזור אזרחות לפי חוק האזרחות".

הוראת השעה הוצגה כנובעת מצורך ביטחוני דחוף וממשי – ההגנה על חייהם של אזרחי המדינה - וכאשר מדברים בשם הביטחון בישראל מושתק כל נימוק אחר. נימוק זה שימש את שופטי בית המשפט העליון כדי לקבוע כי הוראת השעה תעמוד בתוקפה, וסיפק כר נוח להתעלמותו של הציבור הישראלי ולבריחה מהדיון במשמעויותיו של החוק. אך אף שהסבל האישי של משפחות אשר נמנעה מבן הזוג בהם האזרחות חשוב, להוראת השעה משמעות החורגת ממניעת האזרחות, מניעה אשר בנסיבות מסוימות הייתה יכולה להיות מוצדקת - על הציבור הערבי כולו הוטל כתם, והוא הואשם למעשה בכך שהוא מהווה סכנה ביטחונית פוטנציאלית.

שנתיים עברו, המציאות הביטחונית השתנתה, והנה התברר כי לא דובים ולא יער - את הוראת השעה אין מנמקים יותר כנובעת מצורך ביטחוני. היום הדיון לגביה ולגבי ההקלות בתוקפה נסוב סביב "השאלה הדמוגרפית". כל כולו מתרכז בשאלה האם הצורך בהבטחת רוב יהודי שקול לאיסור על התאזרחותן של נשים פלסטיניות מתחת לגיל עשרים וחמש או שמא יש להקל ולאסור על התאזרחותן רק של אלו מתחת לגיל עשרים. כך, בדרכו הרגילה שימש הנימוק "הביטחוני" ליצירת מצב חוקי "זמני", כשלמעשה הכוונה הייתה רק להסוות את יצירתו מצב קבע חדש אשר ישפיע גם בעתיד על
חייה של האוכלוסייה הפלסטינית.

אבל אף אחד לא קם היום ושואל את עצמו מי ייתן את הדין על האשמה כה גורפת, גם אם מוסווית, אותה ספג הציבור הערבי. מתוך הציבור הישראלי לא תעלה הדרישה כי יבוא פיצוי על הנזק שנגרם לכבודה של החברה הפלסטינית בישראל, משהו מעיין התנצלות פומבית, או לפחות אם לא זה אז פיצוי על הנזק שנגרם באופן אישי לאלה שמעמדם האזרחי נותר תלוי באוויר ללא סיבה. בישראל הלא מותר תמיד בשעת הצורך להשתמש בנימוקי ביטחון על מנת להשיג את שלא לשמו, ואחר כך להשפיל את העיניים ולעשות את עצמנו כאילו שכחנו שאי פעם השתמשנו בהם.

ןמה הלקח? ניתן אולי לסכם זאת במשפט אחד כפרפראזה על אמרתו המפורסמת של הנרי קיסינג'ר – לישראל אין מדיניות ביטחון, יש לה רק אידיאולוגיה לאומנית במסווה של מדיניות ביטחון. את כל היתר לגבי פרשיות אחרות הסובבות אותנו צאו ולמדו.