שלושה חודשים לפני ההתנתקות, ומימוש התוכנית נראה רחוק מתמיד. להזכירכם היינו אמורים להיות היום חודשיים בלבד לפני הפינוי, אבל הממשלה החליטה לדחות את ההתנתקות מתוך "התחשבות בתושבים". אין לי ספק שעמידה איתנה ונחושה של התושבים להישאר בגוש, יחד עם קיום חיי שיגרה, הם אלה שמכתיבים את המציאות בשטח. אם היינו משתפים פעולה עם מסע ההפחדות, כמו חסימת ציר כיסופים מפסח, והיינו חותמים למנהלת על הביזיון שהיא מציעה, היינו כבר עומדים לפני ביצוע ההתנתקות.
אתמול בערב התקיים כנס תושבים בנוה דקלים, אבל אני בחרתי לצבור קצת שעות בית - דבר שחסר לי בזמן האחרון. את הדיווחים קיבלתי מיואב שנכח בכנס. קיים ויכוח בין האנשים, האם צריך לדאוג לתעודת ביטוח במקרה של ביצוע ההתנתקות, ומי ידאג לכך? ישנם תושבים בגוש שעדיין מאמינים שרה"מ רוצה בטובתנו, ומתוך דאגה לעתידם ולעתיד הגוש הם רוצים לקדם את תוכנית ניצנים, ומנסים להחתים תושבים נוספים על מסמך בו הם מביעים נכונות להצטרף לתוכנית. קראתי את המסמך: הממשלה לא מתחייבת לכלום אלא רק "שוקלת", וניסיתי להבין מה מביא אנשים לחתום על מסמך לא מחייב ועל תמיכה בתוכנית שבשבילם היא סוג ד'. התנהגותם של הממהרים לחתום כדי לא לפספס חלילה הזדמנות, הזכירה לי את התנהגותם של מנהיגים ותומכיהם שהזדרזו לחתום על הסכמים עם הפלסטינים למרות שאלו כלל לא התכוונו להתחייב. הרצון הזה לקדם מהלך שבהכללתו הוא גרוע, רק כדי לצאת ממצב מטורף של חוסר ודאות ולחיות שוב חיים נורמלים, מזכיר לי את התמיכה של האנשים בהתנתקות למרות שהיא גרועה למדינה מבחינה ביטחונית, חברתית וכלכלית, וזאת, רק כדי לאחוז בחלום שאולי יהיה טוב יותר.
יענקל'ה רוטבליט כתב עלי שכוחי בתמימותי. בהתחלה זה נשמע מעליב, אבל אחר כך שמחתי על הכינוי, ואני מאחלת לכולם תמימות כזו. אין לי ספק שהתמימות שלי, כמו גם של שאר התושבים, היא זו שמכתיבה את המציאות בשטח. השלמה עם אי צדק חברתי ומוסרי תוביל למציאות אחרת בהחלט.
היו סבלנים. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה...
מה מותר ומה אסור
אתמול התקיים "ניסוי הכלים" של ארגון בשם הבית הלאומי. שמעתי את הדיווחים ברדיו בזמן שנסעתי מאשקלון לגוש, ובמקרה גם עברתי על יד אחת הצמתים החסומים, ושמחתי שלא הייתי צריכה להיכנס אליו, למרות שגם אם כן לא הייתי מתעצבנת.
האמת היא שאני לא תומכת באירועים מסוג זה, אבל היתה בי איזושהי שמחה לשמע הדיווחים. לא על המעשים הספציפיים שקרו, אלא על עצם העשייה שלא היתה יוזמה של תושבי הגוש, וספק אם היתה של מתנחלים בכלל, כפי ששמעתי את הנהגים צועקים בטלוויזיה. אני מניחה שתושבי גוש קטיף, בין אם מתנגדים לפעילות כזו ובין אם תומכים בה, שמחו על הצלחת האירוע.
להשקפתי, תפקידם של אזרחי מדינת ישראל לקום ולמחות נגד התוכנית המושחתת, ולא לחכות שתושבי הגוש יעשו זאת. משום שהמאבק הוא לא על הבית הפרטי שלי, אלא על קיומו של העם היהודי בארץ ישראל. תפקידם של תושבי הגוש הוא להמשיך את שגרת חייהם כדרך של מאבק, כשאת הכוח לכך נותנים אזרחי המדינה, המביעים התנגדות להתנתקות בכל דרך אפשרית. אני יודעת שבמדינה שלנו משיגים דברים בכוח, אבל המאבק שלנו הוא מאבק ערכי, ולכן אופיו צריך להיות ערכי. כן למרי אזרחי, כן להפגנות וחסימת צמתים ע"י אנשים נחושים. לא לשימוש בכוח, כמו הבערת צמיגים והנחת מטעני דמה, שאני בספק אם אכן מתנגדי ההתנתקות הניחו אותם, או שמא פעילי ימין שעובדים בשב"כ. אלו מזכירים לי תמונות של שכנינו הפלסטינים ואל לנו להתנהג בדרכים אלו. על ערכים צריך להילחם בדרכים ערכיות. לא הכל מותר והמטרה לא מקדשת את האמצעים.