מיד לאחר השבעתה החגיגית של הממשלה הנבחרת הראשונה בעיראק זה שני דורות, צץ המשבר הפוליטי הראשון של אותה ממשלה. כשעלה ראש הממשלה הנבחר איברהים אל-ג'עפרי להישבע אמונים, הוא סירב להשתמש בנוסח המוכן שהיה על כן הנואמים, אלא הוציא מכיסו דף שהכיל נוסח שבועה, שאמנם הכיל שבועת אמונים ל"עיראק", אבל בניגוד לנוסח עליו הוסכם מראש, עם בעלי הברית הכורדים, לא ל"עיראק דמוקרטית ופדרלית".
ג'עפרי הוא איש דתי, המייחס משמעות רבה לשבועה הנאמרת עם יד על הקוראן. אם הוא סירב להישבע אמונים לדמוקרטיה ולעיקרון הפדרלי, זה בגלל שאין לו שום כוונה להיות נאמן להם. יכול אדם מבחוץ להתייחס לכך בקלות ראש, ולהגיד שמדובר בסך הכל בסימבוליקה, אבל דבר אחד בטוח: הכורדים עצמם אינם מתייחסים לכך בקלות ראש. נשיא האוטונומיה הכורדית, מסעוד ברזאני, שלח לג'עפרי מכתב ובו דרישה שיישא מחדש את השבועה. כמוהו עשו גם נשיא עיראק, הכורדי ג'לאל טלבאני, וראש סיעת הברית הכורדית באסיפה הלאומית, פואד מסעום. ברזאני הבהיר ש"לא תהיה כל פשרה בנושא זה".
אין דבר כזה "עיראקים"
לניסיון להקים דמוקרטיה מתפקדת בעיראק יש כמה מכשולים, שהבולט בהם כמובן הוא העובדה שאין למעשה דבר כזה "עיראקים". לו היה מדובר פשוט בהדחת רודן וכינון משטר חדש, יש להניח שג'ורג' בוש האב היה עושה זאת כבר ב-1991. אלא שעיראק מורכבת משלושה מיעוטים עיקריים ועוד כמה קטנים, שהאינטרסים והנטייה שלהם מנוגדים אלה לאלה, ומזה 80 שנה הם מחוברים בלחץ ודבוקים בדם. בוש האב ידע שרוב הסיכויים הם שכל ניסיון לתת לאנשים שם לעשות את מה שהם רוצים יסתכם במדינה איסלאמית פרו-איראנית בדרום, במדינה כורדית שתפר את האיזון הגיאו-פוליטי העדין באזור בצפון, ומובלעת ענייה ומושפלת במרכז, שתשמש חממה לקיצונות ואלימות.
אבל ממשל בוש הבן החליט להתעלם מהתמטיקה הגיאו-פוליטית הזו ולנסות בכוח להקים עיראק אחת, דמוקרטית ופדרלית, ולפחות השאפתנות שבכך ראויה להתחשבות. אלא שלאחרונה מסתמן בבירור שבנוסף לחוסר יכולתה המוחלט של הממשלה החדשה לעצור כהוא זה את הטבח היומיומי ברחובות, יש מכשול הרבה יותר מהותי בדרך לעיראק הזו שבוש מבטיח. מתברר שלשחקנים העיקריים בזירה השיעים נמאס אפילו להעמיד פנים שהם קונים את החזון הזה.
כשממשל בוש הפיק בחירות בעיראק, רבים ראו בכך הוכחה ניצחת לצדקת דרכו. גם מתנגדי המלחמה, כמו החתום מעלה, נאלצו להודות שהאירוע עבר בשלום, גם אם לא בהצלחה מרעישה כפי שניתן היה להתרשם בתחילה (שיעור ההשתתפות בבחירות בעיראק כ-57% - היה הנמוך ביותר של בחירות ראשונות במדינה במעבר לדמוקרטיה מאז התפרקות בריה"מ. הממוצע עומד על כ-70%). בכל מקרה, תומכי המלחמה ניסו לראות בהשתתפות של השיעים בבחירות הוכחה למחויבותם לשיטת ממשל זו. את החשש שהשיעים רק עושים כרצון ארה"ב עד שיוכלו להשיג גושפנקא רשמית לשליטתם בעיראק ביטלו תומכי המלחמה ותומכי המשטר כפסימיות חולנית.
ההתקפלות לא משנה את המסר
כשהחל להסתמן שמועמד הברית השיעית לראשות הממשלה לא יהיה עבד אל-עזיז אל-חכים, מנהיגה הבוטה של מפלגת סקיר"י (המועצה העליונה שלהמהפכה האיסלאמית בעיראק), אלא מנהיג מפלגת דעווה, איברהים אל-ג'עפרי, קיבלו זאת רבים מן המשקיפים בהקלה מסוימת. ג'עפרי נודע כאיש מתון, שמבין טוב יותר מרוב הפוליטיקאים האיסלאמיים בעיראק את מגבלות הכוח ואת אי-התבונה שבכפייה דתית.
כשנשאל על העובדה שמצע מפלגתו קורא בפירוש לכינון מדינת הלכה איסלאמית בכל חלקי עיראק, ביטל ג'עפרי את החששות ואמר "מצע תיאורטי לחוד, ומציאות לחוד". אולם בתחילת החודש, במעמד השבעת הממשלה החדשה, נקט ג'עפרי בצעד מכוון שהבהיר, כי אין לו שום כוונה לשלם אפילו מס שפתיים לא לרעיון של דמוקרטיה, ולא לרעיון של ממשל עצמי לכורדים.
כעבור שישה ימים, בתשעה במאי, ג'עפרי התקפל בפני הכורדים ונשא את השבועה מחדש. אבל את כוונותיו האמיתיות ג'עפרי כבר גילה. אם הסכים לשאת מחדש את השבועה, זה היה בגלל שאיזה אייתוללה נתן לו היתר לשקר על הקוראן לצרכים פוליטיים. בפועל הוא יעשה את כל שביכולתו כדי להכפיף את הדמוקרטיה לאנשי הדת, ואת הכורדים למרות הרוב השיעי המושל בבגדד. הספירה לאחור למלחמת האזרחים העיראקית החלה. והגרוע מכל הוא שבמלחמה הזו כבר לא יוכלו האמריקאים להתערב בצורה יעילה, היות שאת הקלף של פלישה לעיראק הם כבר בזבזו.
חשוב לציין, כי רוב כלי התקשורת המערביים רפרפו על הסיפור הזה והמעיטו מחשיבותו. קריאה בכלי תקשורת כורדיים (ובמיוחד בבלוג רב הערך "עולמו של כורדו") מבהירה עד כמה זה היה חשוב בעיני הכורדים עצמם, ומשום כך חשוב לעתידה של עיראק.