חודשים ספורים בלבד הספיק לכהן הרב שלמה עמאר כרבה הראשי של תל אביב, בטרם הפך לפני שנתיים לרב הראשי הספרדי השישי של ישראל. עד השבוע מעטים ידעו לספר אודותיו, אודות הרב הצנוע, אך באחת הוא הפך לגיבורו של אחד הסיפורים המביכים ביותר בתולדות צמרת הרבנות הראשית והמדינה בכלל. הגבה מתרוממת עוד יותר גבוהה, משום שמדובר באדם שנוהג להימנע ממחלוקות ופרשיות מתוקשרות, למרות שהוא בן טיפוחיו של אחד האנשים השנויים ביותר במחלוקת במדינה, הרב עובדיה יוסף.
הרב עמאר עלה לארץ מקזבלנקה שבמרוקו ב-1962. את שנות נערותו בילה בפרדס חנה ולימים עבר לבני ברק, שם הקפיד לשהות מרבית חייו. בצעירותו נשא לאישה את מזל ויחד הביאו לעולם שניים עשר ילדים, חלקם הפכו לאחרונה למפורסמים. את עיקר השכלתו התורנית רכש בישיבות אשכנזיות וברבות הימים הפך ל"גדול בתורה". כשנבחר הרב עמאר לכהן כראשון לציון, כשלצדו הרב יונה מצגר כרב הראשי האשכנזי, נתפס הדבר כמעין שילוב מנצח, הבא גם להרגיע את המצדדים בכינון מוסד של רב ראשי יחיד. הרב עובדיה התייחס למינויים בחיוב באומרו, כי מצגר יהיה אמון על הצד הייצוגי, בעוד עמאר יהיה לאור מנחה בצד ההלכתי. לא אחת התייחס מנהיגה הרוחני של ש"ס לחריפותו ולבקיאותו הנרחבת של עמאר בתורה. הרב עמאר ידוע כאדם המפרסם רבות בכתבי עת דתיים, ומפורסמים בעיקר ארבעת כרכי השאלות והתשובות ההלכתיות שהוציא "שו"ת שמע שלמה".
אולם להיותו של עמאר מקורבו של יוסף ישנה חשיבות גדולה יותר מאשר זו הדתית. מדובר בקירוב של פלג שתמיד חש עצמו מוזנח בציבור הספרדי הש"סניקי - הפלג המרוקאי. למשמעות הסמלית שבהפיכת עמאר לרב הנחשב למספר שתיים בעולמה הרוחני של ש"ס קיים ערך רב, חברתי וגם אלקטוראלי. מדובר בהוכחה חד משמעית כי בעולמם של גדולי התורה יש מקום גם לבני העדה המזרחית הגדולה בישראל. כך הפך הרב עמאר לרב הראשי המרוקאי הראשון, בתמימות דעים מלאה כמעט לחלוטין של בוחריו, ללא הדיונים הפוליטיים המתמשכים, כפי שהתנהלו סביב זהות מחליפו של הרב לאו. האירוני הוא כי עם בחירתו לראשון לציון, קיבל על עצמו הרב עמאר את הלבוש המיוחד הנהוג דווקא אצל הרבנים העיראקיים. מחלפות אותן סרב לעטות כשהיה לרב הראשי של תל אביב.
ימיו הקצרים ברבנות התל אביבית נותרו חקוקים בזיכרון בעיקר בשל שני דברים. האחד, הצלחתו ליישר קו עם הכשרות הירושלמית והפצתו ברחבי העיר המשוקצת את הכשר הגלאט. השני הוא התנגדותו הנחרצת לקיום מצעד הגאווה בעיר. בראיון לעיתון "הצופה" אף כינה את ההומוסקסואלים "בני כת". בעקבות אותה פליטת פה מיהר דוברו להוציא תגובה בה הוא מסביר כי הרב תומך בהיגד "איש באמונתו יחיה". ואכן, דואליות רבה מלווה את תפיסת עולמו של הרב עמאר. מחד הוא ידוע כרב התומך בפן המקל של ההלכה. הוא ידוע כאדם רחב אופקים, שאישר הלכתית הנדסה גנטית בצמחים והתרת נשים מעגינותן על סמך ממצאי זיהוי פלילי של המשטרה. כמו כן, שם לו הרב למטרה להקל את הנגישות של שירותי הדת לציבור ולדלל את הביורוקרטיה המסואבת של הרבנות הראשית. מאידך, נוהג הרב בתקיפות כלפי מוסד הגיור ומתנגד בנחרצות לכל הקלה בהליך ההמרה ליהדות. בראיון שהעניק למקומון "צפון העיר ת"א" אף דרש לשנות את חוק השבות כך, שרק מי שנולד יהודי יוכל לעלות ארצה.
חופה וקידושין ליגאל ולריסה?
בטרם התפוצצה פרשת ההתעללות באותו נער חרדי, נדרש הרב רבות להתייחס לענייני השעה ובעיקר לנושא תוכנית ההתנתקות. בכל הזדמנות שניתנה לו, הקפיד הרב למחות על התוכנית ואף יצא לביקור תמיכה במתיישבי גוש קטיף. אולם באותה מידה, הביע את חששו הכבד מפני מלחמת אחים וקרא שלא להרים יד על חיילים, ובאותה הנשימה ביקש את הרמטכ"ל, שלא לשלוח למשימת הפינוי חיילים שמצפונם יקשה זאת עליהם.
הרב עמאר יצא גם למפגשים בחו"ל. בין היתר פגש את האפיפיור יוחנן פאולוס השני בטרם הלך זה לעולמו, את מלך מרוקו מוחמד השישי ולאחרונה גם ביקר את ניצולי הצונאמי באסיה, ביקור שבמהלכו התפוצצה הפרשה הנוכחית.
כאב בתי הדין הרבניים, התחבט הרב גם בסוגיית כשרות נישואיו של יגאל עמיר ללריסה טרימבובלר. מאז נבחר לרב ראשי, הספיק הרב עמאר גם לנקוט באג'נדה חברתית ברורה כאשר עמד לצד הרשויות המקומיות, שלא קיבלו שכרן והצליח לבטל קיצוץ משמעותי במועצות הדתיות ברחבי הארץ לאחר מלחמה לא פשוטה מול משרד האוצר. אך נדמה שהמאבק הגדול ביותר של הרב שלמה עמאר עוד לפניו, המאבק על שמו.