סממני ריבונות

57 שנים של ריבונות מדינית הן, כך מתברר, כלום לעומת 2000 שנות גלות. גם היום, כשאנחנו עומדים תחת הדגלים הגאים למול חיילינו הצועדים בסך ויוצאים מבנה של מגן דוד, אי אפשר לומר בפה מלא כי עצמאיים אנו. אנחנו אמנם מצביעים עבור נבחרנו, חופשיים בתנועתנו ושפתנו שלוחת כל רסן, אבל הכלא האמיתי שלנו הוא תפיסת העולם שטרם הפנימה את כל אלו.

הנחת היסוד הבסיסית שלנו, כישראלים, היא כי בינינו ובין אותה ישות שנקראת מדינה אין שום קשר. נדמה שאין אחד מאיתנו שלא מרמה את מס ההכנסה, הביטוח הלאומי, משרד הפנים, צה"ל או כל משרד ממשלתי אחר. בכך איננו שונים משאר העולם. אבל כאן מדובר במקור גאווה וסמל סטאטוס נחשב. "איך דפקתי אותם", אומר הישראלי לחברו ואין להאשימו. במוחו הוא עוד שבוי בשטעטל, שם הוא מרמה את ה"גויים" למען הישרדותו. אך כאן, אין פריץ ולא גביר והקופה הציבורית היא של כולנו. אותה טראומה יהודית גורמת לנו לבוז לכל יציר ממסד מצוי. שופטים ופקידים, שרים ורופאים – כולם אויבנו הבאים עלינו לכלותנו. שוטרים? זה ברור אילו אסוציאציות עולות ליהודי שרואה מדים.

עם זאת ניתן לאמר, וזה לזכותנו, שבמידה מסויימת למדנו לקחי הגלות הישנה. איננו משפילים ראש מול אויבנו. אנחנו מכים, מקללים, מסיתים וגם רוצחים. שנית מצדה לא תיפול. "איש לא יאמר לי מה לעשות יותר", זועק הפרטיזן היהודי, "ולמרות שזה האיש שהצבעתי עבורו". השימוש הבלתי פוסק בסמלים וביטויים מחיינו בתפוצות מראה אף הוא, כי הנוף אולי השתנה, אך הגטו הוא אותו גטו. הקלות המזעזעת בה לובשים טלאים על דש בגד ומכנים את חיילי צה"ל נאצים, מדגימה היטב עד כמה אנו שבריריים בגאוותנו הלאומית. הכדרור הזה של השואה והעלאתה בכל שיח – מהתנתקות ועד לחברת החשמל – מוכיח שלא התקדמנו ולו שעל מאז 1945, במיוחד אם החלטת ממשלה נתפסת כ"אנטישמית".

פן אחר לישראליות חסרת עמוד השדרה הוא הצימאון שלנו ללגיטימציה. כיהודים אנו חשים כל חיינו נרדפים ושנואים, ולכן כל פלרטוט של איזו קונדליסה מאיץ לנו את דפיקות הלב. אנו מלקטים בשקיקה כל מחוונת פרו-ישראלית של מי מעמי העולם ומיד מוחים דמעה. וכי על מה נלין? מרגע לידתה של המדינה אנו רוקדים לצלילי החליל של אותן אומות, מהן נמלטנו כשרק בגדינו לגופנו. ועדיין זה חשוב לנו כל-כך.

חשוב כל כך עד שאנחנו מפרשים כל ביקורת שמופנית כלפינו כ"שנאת ישראל", שהרי עלינו לא "מעבירים ביקורת". אותנו "שונאים". ולא בשל התנהלותנו המדינית, אלא בשל המצות א-לה דם ילדים נוצריים שאנו מכינים. אך לפתע מכה בנו בלבול. כיצד זה שעשרות מנהיגים מרחבי העולם, קודרים ולבושי שחורים, מגיעים לטקסים לציון 60 שנה לשואת היהודים ואף מפגינים אמפטיה? לא אמרנו שהם שונאים אותנו? אבל לא צריך לתת למציאות לבלבל אותנו.

כשיהודי היה מגיע, לאחר מאמצים רבים, לתפקיד בכיר בארץ בה חי, ידוע שראשית עליו לדאוג לבני עיירתו. וכך היה ממנה את אחיו ואת בן אחיו, את גיסו ואת שכנו, ולא כי היו הם מוכשרים מי יודע מה, אלא כי הם "משלנו". אז נכון שהעיירה הבולטת ביותר בישראל היא מרכז הליכוד, אך בל ניתמם. אין מגזר במדינתנו שאינו מונע על ידי פרוטקציה. הכישרון חשוב, אין ספק, אך "את מי אתה מכיר" חשוב, עוד יותר. והעיירות רבות: פלוגת מילואים, השכונה, העיר, העדה, כולנו מעדיפים מדי יום לקדם בעבודה, או בחברה בכלל, את מי ש"משלנו". את אנשי שלומנו. ההתקדמות הזו, המבוססת על קשרים, גרמה לנו לאבד אולי את הדבר היחיד שעמד לזכותנו בנכר – המצוינות.

העצמאות תגיע, כפי הנראה, רק כשננוח. אולי האינסטינקטים הגלותיים שלנו פורצים כשאנו מרגישים איום וסכנה. אולי כשבאמת תשקוט הארץ הזו, עליה בחרנו לחיות, ונזכה לשקט, אז נרגיש בה פתאום, כרוח קלילה בגבנו. צר לי, מר בן-גוריון, על עצמאות לא מכריזים, עצמאות לומדים. צעד אחר צעד. וכפי הנראה, המרחק מאותו ערב שבת במוזיאון תל אביב לפני 57 שנים ועד להשגתה באמת, עוד רחוק, לפחות עד שיהיה לנו טוב. כעת נותר השאלה, האם יעמוד העם היהודי בגדול מבחניו עד כה – חיים טובים?