יום העצמאות של זולפא

בזמן שבישראל מראים היום ומחר תוכניות טלוויזיה שקשורות ליום העצמאות ויום הזיכרון שלכם, בערוצי השידור הערביים היום הזה מוקדש ל"נכבה" - האסון הפלסטיני ב-48'. הטלוויזיה הפלסטינית תדווח היום על הסגר המוחלט שהוטל על השטחים, בגלל יום העצמאות הישראלי, ומחר יהיה יום שידורים מיוחד, עם ראיונות עם פליטים, וסרטים מהתקופה ההיא. מתוכננות גם שתי תהלוכות גדולות בעזה וברמאללה לרגל ה 14 במאי - יום העצמאות שלכם, הנכבה שלנו.

כל פלסטיני שתשאל יגיד לך שזה היום בו גורשו אבותיו מביתם ומאדמתם, ונותרו ללא כל רכוש. חלק מאלה שאולצו להגר מצאו מקלט במדינות ערב הקרובות, כמו סוריה וירדן, שם שוכנו באוהלים זמניים שהפכו עם השנים למחנות פליטים. ויש אחרים שנאלצו לברוח לגדה המערבית והרצועה, ומתגוררים שם במחנות פליטים, כמו אלשאטי, ג'באליה, אלבוריג', אלנוסיראת, חאן יונס, ויש עוד רבים, בתוך הרצועה בלבד. זה הזמן להזכיר שהפלסטינים בתחומי מה שהיום מדינת ישראל מנו עד 48 כמיליון, 1.32 מיליון נפש, לעומת היהודים שמנו כ 630 אלף בלבד. לפני 48' היהודים והערבים חיו בשכנות טובה, הכירו אחד את השני והיו חברים טובים. רוב הערים הגדולות לפני 48' היו ערביות, עם שכונות יהודיות, כמו ירושלים, יפו, חיפה, ואפילו צפת, שם נולד אבא שלי.

אבא שלי ומשפחתו נאלצו לברוח ב-48', עם הגעת הכוחות היהודיים לצפת. כל בני הדור המבוגר של משפחתו של אבי ברחו לסוריה, ומשם למדינות ערב, שם חיים ילדיהם עד היום. רק אבי ואחיו נשארו בחיפה, משום שהיתה להם כבר עבודה שם. הבית של סבי בצפת נמצא על המדרון מול המקום בו נמצאת היום תחנת אגד, ואנחנו נהגנו לבקר שם מדי שנה. הבית הרוס למחצה, ובאופן מוזר אף אחד לא גר שם, למרות שבבתים אחרים של ערבים שברחו גרים יהודים. עם זאת, נראה שמישהו מטפל בעצים שליד ביתו של סבי, שממשיכים לתת פרי. אבי לא הצטער על כך שלא ברח למדינות ערב, אלא להיפך, שמח שהצליח להיאחז במעט ממה שנשאר כאדמה פלסטינית.

לאחר 48' אבי החל לעבוד בסיוע לפליטים הפלסטינים, וכך פגש את אמי. משפחתה היתה מהכפר איג'ז'ם בכרמל - במקום בו נמצא היום מושב כרם מהר"ל. כל הכפר היה למעשה שייך לאביה, וכשהגיעו היהודים ב-48 היא ומשפחתה ברחו להרי הכרמל, ומצאו מקלט אצל משפחה דרוזית. אחר כך שכרו דירה בכפר איבטין, שם נפגשו הורי.

אמי דיברה הרבה על הבית שלה באיג'ז'ם. פעם הלכה אליו יחד עם חלק מבני משפחתה, אבל האיש שגר בו סירב לתת להם להיכנס או לצלם, ואמר להם "פעם זו היתה אדמה פלסטינית, היום הכל יהודי". לעומתה אבי דיבר מעט מאוד על הבית, ותמיד פחד שאם ידרוש אותו בחזרה, היהודים יהרסו אותו כלל ולא יהיה לאן לבוא לבקר. פעם התארחה אצלנו אישה שגרה בשכנות לסבי, ואבי לקח אותה לראות את הבית של משפחתה. היהודי שגר שם היום הכניס אותם בשמחה לבית. היא כל כך התרגשה ואמרה "הלוואי והייתי יכולה עכשיו לדבר עם אמא שלי ולהגיד לה שאני נמצאת בבית שלה", והיהודי אמר לה "אין בעיה, תתקשרי". אלו שני מקרים מנוגדים שמראים את ההתייחסות השונה לשיבה הפלסטינית.

אני חושבת שחשוב מאוד להבהיר לישראלים, שכאשר מדברים על השיבה הפלסטינית אף אחד לא באמת חושב שיחזרו לחיפה או ליפו. מדברים על חזרה למספר מצומצם של כפרים, אפילו כאלו שכבר נהרסו. זה לא שכל שטחי ישראל יהיו פתוחים לחזרה של פלסטינים. ומצד שני, גם הפלסטינים צריכים להסתפק בשטחים שיתנו להם: רצועת עזה והגדה הפלסטינית.

נושא הגירוש מורגש בכל יום בעזה, ובמיוחד לקראת יום הנכבה. כך למשל שכנתי, סומיה, שהיא דור שלישי למשפחת פליטים שגורשו ב-48 מכפרם יבנא, שם שוכנת היום העיירה יבנה, מדברת על הכפר יבנא כאילו היא נולדה שם, אבל אלה בעצם הסיפורים של סבתא שלה, פטמה. למשפחתה של פטמה היו שטחים חקלאיים גדולים, של ירקות, כרמים, תאנים ועוד. היא זוכרת בפרטי פרטים את יום חתונתה בגיל 17 עם בן דודה. היא לבשה שמלת כלה, עבודת יד שלה ושל אמה, שנקראת "תוב" בערבית. המשפחה שחטה שישה כבשים לסעודת החתונה. יומיים לאחר מכן מצאה פטמה את עצמה, יחד עם משפחתה ומשפחות רבות נוספות, עושה את הדרך ברגל מיבנא לעזה, לאחר שהכוחות היהודיים כבשו והרסו את הכפר, בדיוק כפי שעשו לכפרים אחרים באזור, כמו אלפלוג'ה, אלקסטינה, עאקר וחמאמה.

בסוף המסע המשפחות מצאו את עצמן בג'באליה. הם השאירו הכל מאחור ולקחו רק את המפתחות, כי היו בטוחים שהם כבר חוזרים לבתים, לפרדסים ולכל השאר. סבתא פטמה אכן חזרה לפרדס של משפחתה בשנות ה-70, כפועלת שכירה בקטיף. היא מספרת שכל הזמן בכתה על ימי נעוריה והחיים הטובים שנשללו ממנה. החיים בג'באליה היו קשים, אבל היא לא תעזוב את המחנה, שם גידלה ארבעה ילדים, אלא כדי לחזור אל ביתה ואדמתה. סומיה למדה מסבתה את כל הפרטים על הכפר, ונשבעה שלא תשכח אותו, אפילו אם לעולם לא תזכה לראות אותו. כאן התערב אביה של סומיה בשיחה ואמר כי הוא רוצה להזכיר לישראלים ש"פרשת הגירוש לא תמות עם מות הזקנים, אלא תעבור מדור לדור".

הסיפורים הם רבים. בעלי סיפר לי על קשיש המתגורר במחנה הפליטים שאטי בעזה שהזיכרון שלו נעצר בשנת 48 – הוא יכול לספר לכם הכל על הכפר שלו ועל אדמתו ועל חיי משפחתו, אבל רק עד 48'. כל דבר מעבר לזה לא נקלט בזיכרון שלו. או הסיפור של אמה של חברתי, חאג'ה זאקיה, שגורשה מהכפר מג'אר ליד עזה. היא גורשה משם כשהיתה בת 12 אבל עדיין זוכרת את שדות האבטיחים והשומשום, ואת התל הקדום, ג'בל אבו טוק שהמבנה עליו נחשב למקום בעל סגולות להבריא חולים. החאג'ה מספרת שב-48' תושבי הכפר ברחו מפני היהודים שנכסו לכפר, ירו לכל עבר והציתו את השדות. הם עצרו בכפרים פלסטינים אחרים וקיוו שלשם היהודים לא יגיעו, ובכל פעם נאלצו להמשיך ולברוח. לבסוף הגיעו לשדוד, כיום אשדוד, שם נשארו חודש ימים ולבסוף הובלו לעזה בעגלות. היא עצמה חזרה לראות את הכפר רק מג'אר רק בשנות ה-80, כאשר אחיה הגיע לביקור מחו"ל והם נסעו לשם, אך לא מצאו שום זכר לבתים, מלבד המבנה על תל אבו טוק ושדות השומשום.

חבר שסיים את לימודי התואר השני שלו בבריטניה והגיע לבקר אותנו, אמר לי שבמלאת 57 שנים לעצמאות ישראל הוא דווקא מתעודד, משום שזה נותן לו את הכוח להמשיך ולהיאבק על הקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית בגבולות 67' "כל יום עצמאות בעולם מעודד אותי להגיע ליום עצמאות כזה אצלנו", אמר. אמנם יאסר ערפאת הכריז כשהיה נשיא על הקמתה של מדינת פלסטין, במסגרת כינוס המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר בתאריך 15 לנובמבר 1988. כל העם הפלסטיני, בפלסטין ובפזורה, שמח על כך, אבל אין הרבה הוכחות בשטח להכרזה הזו. הרבה אנשים בעזה, כאשר מדברים על יום העצמאות הישראלי, ובמיוחד אקדמאים שלמדו באירופה, לא מבינים איך העם היהודי, שסבל כל כך הרבה מהיטלר, ובסופו של דבר הגיע לכך שזכה להקים את מדינתו, איך דווקא הוא לא יכול להזדהות עם העם הפלסטיני, ולהרע לו כל כך במשך השנים.

לסיכום השיחות שלי עם אנשים על יום העצמאות הישראלי והנכבה הפלסטינית, אני רוצה לכתוב מה שאמרו לי כמה צעירים: "חשוב שהישראלים יבינו שהאמירה 'לזרוק את היהודים לים' היא כבר מאחורינו, ואנחנו לא חוזרים אליה ולא נחזור. אך במקביל אנחנו גם לא רוצים לשמוע מהיהודים דברים בסגנון 'מוות לערבים' ומימוש רעיון רצח העם או עקירתו מאדמתו. במיוחד ביום בו ישראל מציינת 57 שנות עצמאות ואנחנו מציינים 57 שנות סבל וגירוש".