יום העצמאות של שלומית

יום הזיכרון-עצמאות תשס"ה.
לקראת יום הזיכרון הקמנו במועדון גני-טל תערוכת "ספר זיכרון" המנציחה את הנופלים במערכות ישראל ונרצחי פעולות טרור. התערוכה נפתחה ביום ראשון, בערב שירי לוחמים שאליו הגיעו תושבי גוש-קטיף. האווירה היתה מרוממת וחזקה, כמעט בכל שיר המילים כל-כך שיקפו את המצב וההתמודדות היומיומית, עד שדמעות של הזדהות וכאב זלגו מאליהן. מילים כמו: "ולפעמים הזמן בוחן אותנו / מניח לרגלינו מכשולים / אף לנו יש את הכוחות שלנו / נראה לו שאנחנו יכולים" קיבלו משמעות אחרת נוכח העמידה האיתנה שלנו בגוש קטיף. ביומיים האחרונים הגיעו קבוצות של תלמידים מבתי הספר לתערוכה. הסברתי לתלמידים קצת על התערוכה והוספתי סיפור אישי-משפחתי שברצוני לספר גם לקוראי טור זה. ההשוואות בין אז להיום מתבקשות מאליהן.

סבא וסבתא שלי, חיים ורבקה גרבובסקי, החליטו לגור במושבה משמר הירדן שבגליל העליון, סמוך לגשר בנות יעקב, שם התפנה משק שבעליו הקודמים מתו מקדחת. האנשים הזהירו אותם "שלא ללכת לקן של קדחת ולסכן את חיי ילדיהם" אך הם באו, ובכך שימשו דוגמא ומופת לבני המושבה העייפים והמיואשים. כעבור מספר שנים פרצו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) והמצב הביטחוני הלך והתערער. תשומת הלב הלאומית התמקדה באירועים במרכז הארץ, ואילו המתרחש בנקודה קטנה על הגבול לא זכה אפילו לסיקור בעיתונות: הצתת שדות, התנכלויות לעובדים בהם, מטחי יריות, שוד העדר והחמור מכל - פיצוץ מכון המים של המושבה. לאיכרים לא היתה ברירה והם חזרו לשאוב את מימיהם מהירדן כבעבר, רק שעתה כרוך היה הדבר בסכנת נפשות.

באחד הבקרים (כ"ז בתמוז תרצ"ח) ירד סבי אל הירדן לשאוב מים יחד עם בנו מנחם. בדרך חזרה ארבה להם כנופיה ערבית והמטירה אש על העגלה. סבא הדף את מנחם מהעגלה, ציווה עליו לברוח ועוד הספיק לחטוף מאחד המחבלים את הרובה ולשבור אותו על גבו. כדורים נוספים שפגעו בו הכריעו אותו. גם בנו לא הספיק לברוח, וכשהגיעו בני המושבה הם מצאו את האב ובנו מתבוססים בדמם ליד שתי הפרדות המתות.

בזמן הרצח היתה סבתי בחודשי הריונה האחרונים, וכשנולד אבי החליטה לקרוא לו על שם יקיריה האהובים שנרצחו – חיים-מנחם. שנים קשות עברו על תושבי משמר הירדן, אך בנחישות ובהתמדה הם המשיכו לעבד את אדמותיהם בנוסף לפעילות הביטחונית בה היו עסוקים. סבתא המשיכה לעבד את אדמתה והקימה משק משגשג לתפארת: ערוגות ירק, עצי פרי וחצר הומה בעלי כנף, כבשים, פרות ובהמות עבודה. במלחמת השחרור, כשהחלו הפגזים נוחתים על המושבה, פונו הנשים והילדים, אך סבתא מיאנה לצאת. היא ביקשה להישאר יחד עם בניה עם המגינים, ולא רצתה להפקיר את חיות המשק. התגבורת המובטחת לא הגיעה. בדיעבד הסתבר שאנשי הפלמ"ח לא נתנו לאנשי האצ"ל שהיו בדרכם למשמר הירדן לעבור, וביקשו לקחת מהם את הנשקים. אנשי האצ"ל התקשרו למנחם בגין ז"ל לשאול אותו מה לעשות, ותשובתו היתה למסור את הנשקים ולא להתנגד, כדי שחס וחלילה דם יהודי לא ישפך על ידי יהודים.

שלושה ימים ולילות עמדו התושבים בגבורה בלי אמצעים, מול צבא גדול מלווה בטנקים, עד שהסורים נכנסו למושבה והתושבים החליטו להיכנע. סבתא חיפשה את בנה כרמי ומצאה אותו באחד המרפסות צועק בערבית אל הסורים: "התקרבו אחים למה תפחדו?" הסורים חשבו שאחד משלהם הוא שתפס עמדה והחלו מתקרבים, ואז שלח בהם כרמי צרור והפיל אחדים מהם. סבתא התחננה אליו שיבוא, שיש פקודה לסגת, אך הוא השיב כי הוא לא זז עד שתגיע התגבורת שודאי כבר בדרך כפי שהובטח. כרמי עוד המשיך לירות כשסבתא עזבה אותו אך כשהגיעה לאחד הבתים ראתה אותו פתאום נופל ארצה. שני בחורים שרצו אליו חזרו בשתיקה וסבתא לא שאלה דבר.

סבתא החליטה להתחבא באחד המרתפים ובחסות החשיכה ניסתה להגיע דרך השדות לקיבוץ איילת השחר כדי להזעיק עזרה, אך לרוע מזלה נתפסה בידי מארב סורי. 11 חודשים עשתה בכלא "אל מאזה" שבדמשק, טעמה את טעמו של הצינוק על מרדנותה, על עמידת הגאווה שלה ועל תביעותיה הבלתי נלאות ליחס אנושי יותר כלפי חברותיה וחבריה לשבי. אבי, שהיה אז בן עשר, שהה אצל דודתי ובפנימית הדסים. כשפינו הסורים את אזור משמר הירדן בעקבות הסכם שביתת הנשק יצאה סבתא עם אנשי הרבנות הצבאית לחפש את עצמות בנה כרמי, שנפל לנגד עיניה ולא הובא לקבר ישראל. שני שלדים שנתגלו בין ההריסות פתרו תעלומה שנמשכה שנתיים ושישה חודשים. ימים מועטים אחרי שעצמותיו של כרמי גרבובסקי הובאו לקבורה, נולד לדודתי ציפורה אדלר בן והיא קראה לו כרמי על שם אחיה. בן דודי כרמי אדלר הקרוא על שם דודו, נהרג במלחמת יום הכיפורים במבואות העיר סואץ.

שמונה שנים נאבקה סבתא עם מוסדות המדינה כדי לקבל פיצוי עבור ביתה שחרב ורכושה שאבד, אך אלה הותירו אותה ואת ילדיה בחוסר כל. היא לא ביקשה פיצוי על הדם, אלא על עמל של שנים רבות שירד לטמיון ועל זכותה להשתקם. על מנת שתוכל לפרנס עצמה עבדה כפועלת ניקיון בית האבות של מלב"ן בנתניה. מותו הפתאומי של בנה אר?ה (אהרן) כשהוא בן 35 בלבד, הכריעה את סבתא שהייתה חולה והיא נפטרה. על קברה של סבתי אמר עובד בן עמי, ראש עיריית נתניה, דאז: "אף על פי שלא זכית לתודעת האומה ונתקלת ביחס קשוח ובחוסר כבוד לגיבורים, עוד יבואו אלפי תלמידים לשאוב גבורה ממך".

הערב נפתח בגוש קטיף יחד עם שאר אזרחי ישראל את אירועי יום העצמאות ה-57. גם השנה נערוך בגני טל את טקס הדלקת המשואות המיוחד לנו, ילדי הגן יברכו את מדינת ישראל ולאחר מכן נתכנס כולנו לתפילה חגיגית בבית הכנסת שבה אומרים את ה"הלל" - תפילה שנאמרת בחגים. ישנן שמועות שיש רבנים שאמרו כי אין להגיד השנה את ה"הלל" אבל אני לא שמעתי כאלה דברים. רבני גוש קטיף קוראים לחגוג כרגיל עם אמירת "הלל" כבכל שנה וכך נעשה בגני טל.

אדם שמגדיר את עצמו כאיש שמאל, סיפר לי שקשה לו לחגוג את יום העצמאות כיוון שעצמאות ישראל הושגה על חשבון סבל לעם אחר- הפלסטיני. השקעתי הרבה מחשבה בניסיון להבין אותו אך ככל שהעמקתי בדבר, נראתה לי מחשבתו מעוותת למדי. יכולתי להבין את הסבל של האנשים שגורשו מכפרים שהיו פזורים ברחבי הארץ, אך אני לא יכולה לקבל את הטענה כי אנחנו אשמים בסבל הזה. המלחמה נכפתה עלינו ע"י צבאות ערב שרצו למחוק אותנו מעל פני האדמה, בשיתוף מלא של הערבים שחיו בארץ ישראל. רוב תושבי הכפרים עזבו עוד לפני שהצבא הגיע מחשש שנטבח בהם כפי שהם תכננו לעשות לנו לאחר שינצחו. נכון שגורשו כפרים, שתושביהם התנכלו והרגו הרבה יהודים, כמו בדרך לירושלים, ואני מניחה שכמו בכל מלחמה היו גם עוולות שקורות במלחמות שאין להן הצדקה.

אני יכולה לקבל חשבון נפש כדי לא לחזור על טעויות העבר, אך איני יכולה לקבל הלקאה עצמית על תהליך חיובי. אני כל-כך שמחה על קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל ועל זה אני חוגגת. אלפיים שנה חיכו היהודים לשלטון עצמאי בארץ ישראל. עבור הסבא והסבתא של רבים מאתנו זה חלום לראות חייל יהודי או ממשלה יהודית - ועל זה אני לא אשמח? אומנם עצוב לי שממשלת ישראל נגועה בשחיתות מוסרית-ערכית, ושיש אנשים שמנותקים מהזהות ומהתרבות היהודית. אני יודעת שיש הרבה מה לשפר בתחום החינוך ובתחום החברתי, אך אני מעדיפה שלטון יהודי בארץ ישראל גם אם הוא מושחת – דבר אותו ניתן לשנות - מאשר לחיות תחת שלטון זר.

ולכן אני, שלומית ברגר, מתכבדת בזאת להזמין את עם ישראל לשמוח ולחגוג ביום העצמאות ה-57 למדינת ישראל, בשביל כל יהודי באשר הוא ולתפארת מדינת ישראל.