חג, חילוני, שמח

אני אוהב את יום העצמאות. למעשה, זה החג החביב עלי ביותר בשנה. לא, לא בגלל במות הבידור וההופעה בת 15 הדקות של להקת הנוער. גם לא בגלל הרחובות הצפופים, הפטישים בראש והקצף הדביק. ודאי שלא בגלל המסיבות ההמוניות, שצריך למכור כליה כדי לרכוש כרטיס כניסה אליהן ועדיף שיהיה גם קשר משפחתי מדרגה ראשונה עם המארגן, כדי לזכות במשקה ראשון "חינם".

מדי שנה אני מחכה ליום העצמאות בגלל שילוש התכונות ההופך אותו לכל כך משמעותי מבחינתי: חג, חילוני, שמח. והפעם, רבי יהודה לא היה נותן בהם סימנים: חח"ש.

עם ישראל מרבה לעצור במהלך השנה את רצף שוברי השגרה, אותם הוא מכנה "שגרה", על מנת לציין אירועים שהמשותף להם הוא אסון שהתרחש לפני מספר ארבע ספרתי של שנים, עד שאנו מתקשים להטיל ספק בקיומם. אותם האירועים אינם מגיעים בידיים ריקות (אחרי הכל, מדובר בחג), ומביאים עמם סט משוכלל של מנהגים, שמידת האדיקות בקיומם היא מבחן למידת האמונה והשייכות ליהדות, לעם. סוכה בניתם? ביציאת מצרים סיפרתם? ביום כיפור צמתם (ולא, "צמתי עם שתייה" לא נחשב)? אתם בדרך הנכונה לכרטיס מועדון בעם הסגולה.

אך יום העצמאות שונה בתכלית השוני. הדרישה הכמעט יחידה אותה הוא מציב בפני המציינים אותו הוא סיומת il בתעודת הזהות. בחרתם לחיות כאן? אתם כשירים לחגוג, ועל הקצב הבסיסי הזה, אתם מוזמנים לאלתר את מנהגיכם. בכפיפה אחת יכולים לדור גם המנגל באי התנועה, גם ההזעה בפקקים בדרך לסחנה, גם חידון התנ"ך, ובעצם, כל דרך אלטרנטיבית בה תבחרו לציין את היום, או לפסוח עליו, שווה במעמדה. במובן זה, יום העצמאות הוא חג החירות האמיתי. החירות לחגוג.

גם בין המועדים החילוניים יום העצמאות יוצא דופן. בהיותנו "סמול קאנטרי מוקפת אויבים", כפי שטוען פלדרמאוס, עוסקים מרבית המועדים שלא הוכתבו על ידי כתבי הקודש, באירועים בהם גוי נורא, או חמור מכך, סטודנט ישראלי למשפטים, עשו מעשה שגרם לנו צער במשך שנים על שנים. ה"א באייר הוא הזדמנות לכל ישראלי לבצע את אחת הפעולות האהובות עליו אל מול כל יתר ימות השנה כולם: הדווקא. למרות ההתנתקות המבוששת לבוא, למרות הכלכלה המבוססת בבוץ, למרות ששכנינו לבניין המזרח התיכון החדש לא ממש מתים עלינו, וגם אצלנו בדירה אפשר לשמוע מריבות וצעקות מחדר לחדר, עדיין קיים יסוד למשהו שפעם אולי נוכל לקרוא לו "מדינה מתוקנת". ואחרי כל הציניות, לא תמיד ניתן לקחת את זה כמובן מאליו. לספקנים מומלץ טיול במנהרת הזמן לשנות ה-40', או כרטיס טיסה לכורדיסטן, שיושביה מחולקים בין ארבע מדינות שלא ממש סובלות אותם.

וכמובן, שהרי אי אפשר בלי משהו קטן בפה, וכאן לא נראה לי שיהיה אפילו גולש אחד שיחלוק עלי: אין, לא היה ולא יהיה חג מוצלח, אהוב וטעים יותר מזה שהארוחה המסמלת אותו היא קערת חומוס ולידה שתי פיתות. פשוט, אבל הכי טוב שיש.