קונצרט השכול צורם לאוזן

סבא שלי, עקיבא הירש, נהרג 27 שנים לפני שיצאתי לאוויר העולם. זה קרה ב-29 ביולי 1948. הוא יצא בראש עשרה עולים חדשים לאבטח את הגבול הצפוני של קיבוצם, רמת הכובש. בקרב פנים אל פנים מול אנשי הכפר הערבי השכן, טירה, נורה עקיבא מטווח קצר. שאר הלוחמים, מפוחדים וחסרי ניסיון, נסו על נפשם. איש מהם לא נפגע. במשך 24 שעות מוטל היה באותו המקום. סבתי ז"ל דרשה מאנשי הקיבוץ לחלץ אותו, אולם הם לא שעו לתחינותיה, מחשש להיפגע. רק כשהוכרזה הפסקת אש חולצה גופתו. סבי היה בן 34 במותו.

סיפור המוות לא דווח באף כלי תקשורת. לאיש לא היה פנאי לכך. המלחמה היתה נטולת שאלות וספקות והמוות נתפש כמחיר מתבקש ונסבל להקמת המדינה שבדרך. אחוז אחד מבני היישוב מצאו את מותם במלחמת השחרור. עולים חדשים וניצולי שואה נשלחו הישר מן האוניות אל שדה הקרב, חוילו ונהרגו לפני שמישהו הספיק לשאול את שמם. לא היה כל נוהל מסודר של הודעה למשפחות, ולעיתים חלפו ימים ארוכים עד שנודע למשפחה על דבר מותו של יקירם.

לפעמים אני תוהה מה היה קורה לו התקרית שבה נהרג סבי היתה מתרחשת כיום, מדמיין את הדינמיקה המוכרת. בשעת בוקר מוקדמת כלי התקשורת היו מדווחים על חילופי אש קשים בסמוך לכפר סבא ובמקביל, אתרי האינטרנט הבלתי ממוסדים מתמלאים בשמועות. חייל שוכב בשטח הפקר, נכתב שם, אולי הרוג, אולי לא. באתרים הגדולים מתקשים להתמודד עם זרם הטוקבקים. מכשירי הביפר והטלפונים הסלולריים מתחילים לצפצף. חבר כנסת מהימין טוען שהתקרית ברמת הכובש מוכיחה פעם נוספת, שצריך למחוק את טירה מעל פני האדמה. חבר כנסת מהשמאל מסב את תשומת הלב לשמו הסמלי של הקיבוץ בו התרחשה התקרית, וטוען כי מיקומו בלב יישובים ערביים הוא פרובוקציה. הצנזורה קורסת מול פרץ השמועות ובשעות אחר הצהרים יתנהל בטלוויזיה דיון ער לגבי הצורך לחלץ את החייל המופקר, חי או מת. יחידה נשלחת לשטח, חייל נוסף נהרג. עיתונאים נשלחים לצלם את המשפחות השכולות, נכנסים לסלון, מתקוטטים על כל ציטוט, מראיינים את הרעיות המתייפחות. המגיבים באינטרנט משתוללים ודורשים נקמה (ומוות לשמאלנים, לערבים ולכל מה שזז). במערכות העיתונים שוקדים עורכים זריזים על הכותרת של מחר. באחד נופל הפור על "אחים לא מפקירים", בשני מחליטים ללכת על "אומץ תחת אש". מכשירי הסלולרי של הכתבים ממשיכים לצלצל, ושוב ושוב נשמעות המילים: זה רק מוכיח, זה רק מוכיח...

אי אפשר לספק מתכון מדויק להתמודדות עם אובדן, אבל ברור שמשהו בסיסי פגום באופן שבו הקולקטיב הישראלי מטפל כיום במוות בשדה הקרב. החייל שנהרג בשטחים או האזרח שמת בפיגוע נארז והופך לסחורה, עוד בטרם התקררה גופתו. נורא ככל שזה יישמע, הוא הופך כלי במאבקים פוליטיים ומדיניים, מכשיר במלחמות רייטינג, כותרת אדומה בעיתון, הודעה בביפר. המוות של סבא שלי לא נכנס לזיכרון הקולקטיבי, אבל גם האופן בו מטופלות המיתות המודרניות אינו תורם דבר להנצחתן. מדובר בפס ייצור של מוות, של סיקור מוות, של שימוש במוות כספין, של ציניות אינסופית. כל זה נראה לנו טבעי לחלוטין, אלא שאין כאן שום דבר נורמלי. יום הזיכרון היום, אבל גם המתים הבאים כבר נשכחו מאתנו. היכן שהוא, בקרבנו, מסתובבת הכותרת הבאה, הודעת הביפר הבאה, האיש הבא שיוכיח משהו בעבור מישהו.