בקרוב - בשכונות בצפון תל אביב

מדי שנה, בשל חיבתנו לעמוד 12 בעיתון, אנו נוטים לפזול אל רשימת מדליקי המשואות. תמיד ישנו הבדל עצום בינה ובין ישראל שאנו מכירים ואוהבים. ישראל היא מדינה מזיעה ושמחה, וכאלה הם חלוציה. יש בה גיבורים, אך גם אלו כוחם בפחדנותם. וכשם שתיאר ג'ונתן סוויפט, "כל אימת שגאון אמיתי קם לעולם, דע זאת לפי שברית של כסילים חוברת כנגדו", אותם אנשים מושמצים. לעתים הם גם מכונים בוגדים. אף שהיום אלה נחשבים ליוצאי דופן (בישראל אין הדבר נחשב למעלה) אנו מאמינים, שההיסטוריה תכנה על שם חלק מגיבורים אלה רחובות בשכונות בצפון השקט של תל אביב.

ובכן, זו רשימתנו:

יעל ברדה, עורכת דין לזכויות אדם – יש אולי הרבה עורכי דין פעילים יותר, אבל היא החייכנית מכולם. לא מזמן כתבה שיר בשם "שיר אהבה לחייל מג"ב". אם אינך אוהב חיילים-שוטרים - המקבלים משכורת נמוכה ותנאים גרועים ומגיעים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה - אינך איש שמאל.

אורן נהרי – בישראל, הסקירה פקוחת העיניים של הנעשה בעולם היא כמאבק של עלה יבש נגד אשד שוצף. הנרטיב של התקשורת היא שמה שקורה בחוץ מבעית – הצרפתים משוגעים, במצרים מסוכן, הלטבים אנטישמים (מן הסתם). הקוסמופוביה בה אנו לוקים, שהיא עצמה נגזרת של אנטישמיות, יכולה להיעלם רק על ידי מסירת מידע רגוע ורחב אופקים, ואת זה עושה אורן נהרי ועושים עמנואל הלפרין ודוד ויצטום.

מרדכי ואנונו - צ'יקי מסיים בימים אלה דיסק בשם "אני ואנונו", של קטעי שירה על רקע מוזיקה של שנארד ווקר. שיר הנושא מאיר את חשיפת סודות האטום כמשהו טבעי, כמו להביט על מלצרית יפה או לאכול שניצל ואז להיות עייף. הפעולה נגד נשק גרעיני צריכה להיות פעולה אינסטינקטיבית עבור אדם הגון. יש דברים רעים באופן מוחלט, בלי כל הקלה – גזענות, נשק גרעיני, אלימות, בלוז.

דן דאור, מתרגם - דאור מתרגם מסינית עתיקה, צרפתית ושלל שפות. לגליון הראשון של "מעין" הוא תרגם את "העריק" של בוריס ויאן. תרגומיו הופכים אותנו מאושרים יותר.

הילד הג'ינג'י שהוביל את שביתת האס.אמ.אס של התלמידים – כך נבנית חברה אזרחית.

בני בגין – כי הוא נוסע באוטובוס. גם לנו אין רשיון נהיגה, וזה גוזר את עמדתנו בפוליטיקה. פוליטיקה של הולכי רגל. אנחנו עם החרדים נגד המכוניות, אנחנו עם הערבים נגד הטנקים. מהימין, אנחנו אוהבים גם את אריאל זילבר, שהוא הזמר מספר אחת. ועם חוסמי הכבישים.

קולונל סעיד דאוד – חשוב לשים איש צבא ברשימה. מנהל הספארי בקלקיליה, חמש דקות מכפר סבא, נעשינו חברים ב-1999. ואז, כשהתחילה האינתיפאדה, בשיחת טלפון, הוא היה נשמע כל כך אופטימי בקשר לשלום עם ישראל, למרות שהפיל שקנה מישראלים, מת מזקנה תוך כמה שבועות, ועל אף שהג'ירפות שלו מתו מגז מדמיע.

נמרוד קמר – אמנות פוליטית לא צריכה להתעסק בדימויים של פוליטיות, אלא להיות הפוליטיקה עצמה. סרטי הווידאו והמיצגים של נמרוד קמר, שבדרך כלל מוצגים בדיסקוטקים, למשל "רמבו ביד ושם", שבו הוא וחברו מחופשים לרמבו נלחמים ברובים בזמן הבניה של יד ושם, הם המיצגים האמנותיים החשובים ביותר כרגע. הוא אחד מהאנשים שהופכים את תל אביב לתל אביב (למרות שהוא ירושלמי כרגע, מועמד להדחה מסם שפיגל. עוד דבר שהופך אותו לגיבור שלנו). זה האתר שלוwww.nnimrodd.com

טלי פחימה – ראשית, משחקת לטובתה העובדה שהיא נעצרה מסיבות רומנטיות, ואנו רומנטיים. אילו היתה שמאלנית מן המניין ודאי היתה עכשיו מהלכת בחופשיות. אילו היינו לוגמים אספרסו עם זביידי, מי היה שם אותנו במעצר? כל מה שאנחנו יודעים על מעלליה מגיע ממקור אחד – השב"כ. על כן, קשה לקבוע מה באמת קרה. האידיאולוגיה של טלי פחימה לא עשויה מקשה אחת מנומקת (היא הצביעה שרון, למשל) – כל כולה אידיאולוגיה של אהבה. אילו היתה צודקת לגמרי, היא לא היתה במחנה שלנו. החסרים אנו אנשים שצודקים לגמרי?

האחיות פיק – הטריות שלהן היא כשל שסק עסיסי שנקטף זה עתה. מי שלא האזין למיני אלבום שלהן כאילו לא חי את שנת 2004.

ויקי קנפו – בביקור בדירתה במצפה רמון, בתה עדן, הסתכלה כל הזמן לחלון, כאילו הביטה לאינסוף, לאיזו תקוה. כשקמנו ללכת ראינו שהנוף בחלון הוא קיר האפור של הבית ממול. האכזבה של התקשורת מקנפו, מראה דבר אחד: שמאבק אמיתי לא יבוא מהטלויזיה.