מר באום

מר באום הוא הסרט שמסיים את טרילוגית "הפילוסופיה" של אסי דיין שהתחילה עם "החיים על פי אגפא", עברה דרך "שמיכה חשמלית ושמה משה" ומגיעה לסיומה החד משמעי ב"מר באום". הסרט עוסק במיקי באום, יבואן משקפי שמש בורגני בן 51 אשר מתבשר על ידי רופאו כי נותרו לו 92 דקות לחיות. דיין מספק באמצעות הטרילוגיה הזו ביטוי לדברים המעסיקים אותנו לאורך ציר הזמן של חיינו. כך החיים על פי אגפא הוא סרט צעיר וזועם, מלא אלימות נוכח מנת חלקנו בעולם הזה ומחפש את האשם במצב בדמותו של האחר. שמיכה חשמלית הוא סרט על אנשים שכבר הפנימו שהעולם הוא מקום לא הוגן. הם כבר לא מחפשים אשמים אלא רק את הקומבינה – כך למשל אדם שמת הופך להזדמנות עבורנו לאכול קצת דג מלוח בהלוויה שלו. מר באום הוא למעשה סוף המסע, הגענו לקצה הזמן, תשעים ושתיים דקות לסיום ואין מה לעשות בנדון וכבר לא שואלים למה אלא עונים בפה מלא – ככה, פשוט ככה. אין יותר ערבים ויהודים, אשכנזים ופרענקים, אין זונות ואין סרסורים, נותרת לבדך, לפניך ריק וכל מה שמאחוריך, שמונצעס.

לסרט יש פרשן בדמותו של אדם ברוך שמעביר לדמויות סיור מודרך בתערוכת החפצים שהשאיר אחריו מיקי באום, התיעוד האחרון שלו. הוא מסייע לנו ולבאום במלאכת חיסול הבאסטה והפירוק שלו לגורמים ומחדד את האמירה של הסרט.

למרות שאסי דיין נהנה להצהיר יותר מפעם אחת שהסיבה שבחר בעצמו לגלם את דמותו של מר באום היא לא בגלל שהוא שחקן טוב אלא כי הוא במאי קמצן, תרשו לי לתת לו קצת יותר קרדיט. הבחירה לחפוף את דמותו עם דמותו של מר באום מסייעת לנו לתחושת ההתנקות וההתקלפות מכל השכבות וההכרה בטרה של מי שאתה, הגוף מינוס החפצים. מה אתה משאיר מאחוריך ומהו למעשה מה שאתה לוקח איתך לבלי שוב. הבחירה הליהוקית הזו היא גם הסיבה לאפקט העצמתי של סצינת המקלחת האחרונה של הסרט, הרי הגוף הערום והלא אסתטי במיוחד בן ה-51 שראינו על המסך לא היה של מיקי באום, אלא של אסי דיין, עם כל המטען החברתי שקשור בו. "מיקי לא הלך בשדות" – אומר לנו אדם ברוך במסגרת ההרצאה שלו, "מיקי מת". אסי דיין דווקא כן הלך בשדות, הוא הרי שיחק את אורי בסרט שהיה לו חלק נכבד בבניית הזהות הקולקטיבית הישראלית והמיתוסים שנלוו אליה. דיין מפעיל עלינו מניפולציה שמטרתה הדגשת ההבדל בין מי שאני למי שאני כפי שאני נתפס על ידי הסביבה. באום לא זוכר או שמעולם לא ידע מיהו, הוא יודע למכור משקפיים וזה מה שהוא יעשה אפילו שהוא יודע שזאת שעתו האחרונה ואם בכל זאת יתעסק במותו יהיה זה גם דרך עיניה של הסביבה, כיצד יספידו אותו ואיך יזכרו אותו.

מר באום מבלה את 92 הדקות האחרונות שלו כפי שבילה את כל חייו, הוא לא רץ לקפוץ בנג'י אלא נצמד לפרוצדורות. הפרוצדורות מהוות עוגן, הן מאפשרות למיקי לא לחשוב על התחנה האחרונה, כי מה כבר יעזור לו לחשוב על זה? וכך קורה שדווקא עכשיו נורא דחוף לו לבאום להעביר את המורשת שלו בדמות סיסמא שתמכור את קולקציית המשקפיים הסגולות של הקיץ וחשוב לו מאוד שהבדיקה אצל הרופא תרשם כהוצאה מוכרת.

ולא יעזור כלום, באום יישאר באום עד לרגע האחרון, אפילו שהסרט נותן לו הזדמנות להוציא מעצמו משהו אחר בסצינה היפה ביותר שכתב אסי דיין בתולדות הקריירה שלו, וזו שנותנת את הביטוי האולטימטיבי לכל אחד ואחד מכישרונותיו – כתסריטאי, כבמאי, כשחקן, אבל בראש ובראשונה כמשורר - סצינת הפגישה בין באום לנציג חברת המשקפיים הסיני שו. גם הסצינה הזו כמו כל השיחות בסרט היא דו שיח של חרשים, רק שכאן באמת נאמר משהו. למרות שבאום הוא זה הניצב על ערש דווי ואצל שו מדובר בסתם עוד בוקר, שו מביא איתו את כל מה שאין לבאום, הוא מביא איתו את חוכמת המזרח, את הרגישות למה שקורה כאן ועכשיו, את השאלות הגדולות באמת, אבל את באום זה רק מעצבן ומסית מהמטרה העיקרית – למכור משקפיים.

"כשהחפץ גדל – הוא מאבד את התמימות שלו" אומר אדם ברוך בהרצאה שלו, וזה למעשה מה שעשה דיין לזמן. הוא הפנה אליו זרקור שהעצים את מימדיו וגרם לנו להביט בו. זה אינו סרט על "מה הייתי עושה עם 92 הדקות האחרונות בחיי" אלא "מה אני עושה עם הזמן שלי כל החיים".