בחזרה לארץ לעולם לא

מלכתחילה הרעיון לצפות בסרט נוסף על עלילות פיטר פן נשמע דבילי ומיותר, וזה משגרם לי, ברוב טיפשותי, לוותר על הצפייה בסרט "בחזרה לארץ לעולם לא" על המסך הגדול, והיקר משמעותית, של אחד מבתי הקולנוע. מדובר בהחלט בהחמצה המכופרת בצורה סבירה בצפייה בסרט על המסך הקטן בבית. אפתח ואומר – אין על ג'וני דפ. הבחור לא רק חלק את יצועו עם הבחורות הכי שוות בעולם (קייט מוס וונסה פארדי) הוא פשוט שחקן נדיר באיכותו, ויותר מזה – יודע לבחור את הסרטים בהם הוא משחק. מלבד כמה מעידות קלות הוא שיחק רק בסרטים איכותיים, וגם אלה שנחשבים פחות הפכו לעיתים לפולחן.

הסרט שלפנינו הוא דוגמה מצוינת איך מצליח דפ להיכנס בצורה מושלמת לדמות, הפעם לזו של ג'יימס ברי, מחזאי מוכר ונחשב שקצת מאבד את דרכו האומנותית, ובדרך גם את הכימיה עם אשתו (ראדה מיטצ'ל). באחד מטיולי המוזה שלו נתקל ברי באם וארבעת ילדיה, כשאחד מהם, פיטר, מקסים אותו במיוחד. עם הזמן הופכים בני משפחת דיוויס לבני הלוויה המועדפים על ברי, עד לנקודה שהאנשים מתחילים לרכל מה עושה המחזאי עם האלמנה היפה, סילביה דיוויס (קייט ווינסלט). בהשראת חייהם ודמותם של בני המשפחה, כותב ברי את המחזה השאפתני ביותר בחייו – "פיטר פן", כשבדרך הוא נכנס לדמות האב, הנעדרת מחיי הילדים, זאת למגינת אשתו ואמה של סילביה.

אחד ההיבטים הייחודיים ביותר בסרט הוא המעבר מהמציאות לדמיון, לרגע מביט הצופה במשחקי התפקידים של ברי והילדים כשפתאום הוא רואה את העולם הדמיוני שמופיע כנראה במוחם. הטכניקה הקולנועית אינה חדשה או פורצת דרך אבל היא מציגה בצורה מרהיבה את הפנטזיות העשירות והצבעוניות שנרקמות במוחו הילדותי של ג'יימס ברי.

כאמור, ג'וני דפ לא מבייש את הפירמה ומציג פה משחק שבאקדמיה הוגנת יותר היה מעניק לו אוסקר. הוא נכנס בצורה טבעית ומושלמת לנעליו של המחזאי המוכשר, שמתקשה קצת להתמודד עם העולם האמיתי ופורח רק במקבילו הדמיוני. מי שכמעט גונבים את ההצגה הוא, כמו שהוזהר בעבר – הילדים והכלב (של ברי). השחקנים הצעירים מספקים הופעה משכנעת לחלוטין והנער המשחק את פיטר מצליח במיוחד לרגש בדמותו הנקרעת בין עולם הילדים והמבוגרים.

בלי לחשוף יותר מדי פרטים מדובר בסרט מקסים השוזר בין אירועים שמחים לעצובים ובהחלט דורש הצטיידות מבעוד מועד בממחטות נייר איכותיות אך גם מספק נקודת מבט אופטימית לעולם הלא קל בו אנו חיים. עוד נקודה חיובית, קטנונית משהו, היא העובדה שאורכו של הסרט מושלם – כשעה וחצי – מה שמוכיח טענה ישנה שלי: אם לא הצלחת לומר את כל מה שרצית ב-90 דקות כנראה ששכרת עורך גרוע.