הקשר בין השואה לספורט

אייל גרטמן ישב בדירתו הצנועה בגרמניה וניסה בסך הכל למצוא עוד דרך לממן את עצמו ואת משפחתו במהלך לימודיו לדוקטורט בהיסטוריה. השנה הייתה 96' וגרטמן פנה לירחון הספורט החדש "שם המשחק" והציע להם את שירותיו. במהלך חופשת הקיץ נפגש אייל עם העורך בירושלים.

"האמת, אני שונא גרמנים" אמר לו אז העורך אבל הטיל עליו לכתוב כתבות צבע, רגע לפני הגעתה של נבחרת גרמניה בכדורגל לארץ, לאחר זכייתה באליפות אירופה, כדי לקיים משחק ידידות. גרטמן שלח כתבה לארץ ישראל ומקורביו דיווחו לו באכזבה שהכתבה לא נכנסה לגליון. במקומה היה שם פרויקט מיוחד: "איכס, למה אנחנו שונאים את הגרמנים" ובו תוארו המאבקים ההיסטורים בין האנגלים לגרמנים ושאר העמים. ישראל לא צוינה שם, אולי בשל העובדה שלא הייתה כמעט יריבות ספורטיבית בין ישראל לגרמניה. את מקום ה"אנחנו" השונאים את גרמניה על המגרש הירוק, תפסו נבחרות אנגליה, קרואטיה, הולנד וצרפת. גרטמן הזועף שלח מכתב לעורכי העיתון ובו הוא מביע את תיסכולו על כך שכך בחר העורך לקבל את פני האורחים מגרמניה. הוא נימק במכתב חד צדדי ( שלא זכה לתגובה ) בו מחה על זילות זיכרון השואה ושימוש בה בכדי לקדם עניינים תקשורתיים. כשהבין שאין עם מי לדבר, פנה למורו, פרופסור משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית וחלק איתו את הזעם. "זאת התזה שלך", אמר לו צימרמן, "חיפשת תזה והנה מצאת". גרטמן התיישב לכתוב ולאחר שש שנים יצא עם דוקטורט: "בין פרגמטיות לזיכרון"- התפתחות היחס לגרמניה בציבור הישראלי ( יהודי ) – ספורט כאבן בוחן", בו דן ביחסים הספורטיביים בין גרמניה לישראל במישור התקשורתי.

הנתונים מדהימים: רלף קליין לא יכול לצאת לאמן את נבחרת גרמניה ללא אישור מכנסת ישראל, הגרמנים שמגיעים הנה זוכים לקללות וגידופים למרות שהם עוזרים בהקמת תשתית הספורט בארץ ישראל ועיתונאי הספורט נכנסים בכל הזדמנות "בכסחנים ובאנשי הפח". רצח הספורטאים במינכן רק מלבה את השנאה כלפי הגרמנים, ואנשי רוח כיהונתן גפן מדברים על הנאצים ועל ממשיכי דרכם, הפלסטינים.

אל לנו לפתור את עצמנו במחשבות כאילו חשיבה זו היא חלק משנות ה-70 המאוחרות, או אופיינית לעיתונות הספורט הישראלית השמרנית. עד היום זכייה של גרמניה בטורניר חשוב מעוררת סלידה אצל רוב העם ובמיוחד אצל עורכי העיתונים. גרמניה מנצחת לא מצטלמת טוב בתסביכי הדור השלישי.

"אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו נשארים רק עם זיכרון העבר או ממשיכים הלאה כמו שאר העולם". אומר היום ד"ר גרטמן. נדמה שבישראל מעדיפים לדרוך במקום. גרמניה תמשיך לבוא לעזרתנו כמובן לא רק בהקשר הספורטיבי אלא בכל עניין אחר ואנחנו נמשיך לירוק ליד שמוגשת לנו לעזרה, אך במקביל נמשיך וניקח מאותה היד ממש כל כסף שמוצע לנו. אתם יודעים מה, גם סתם צוללות עם יכולת גרעינית באות בחשבון. יחסה של ישראל לגרמניה הוא אמביוולנטי ומותאם לצרכיה והספורט הוא פשוט המישור הבולט ביותר בו ניתן לחזות בעסקה המפוקפקת. ישראל חתמה עם גרמניה על הסכם השילומים ב 1952, שבע שנים בלבד לאחר השואה ולמרות התנגדותם של ניצולי שואה רבים. בן גוריון ידע להפריד בין רגשות לבין פרגמטיות. ישראל הייתה נתונה במצב כלכלי קשה ובן גוריון חשש שאם לא יחתום על ההסכם יאחר את הרכבת. מאז המשכנו לקחת את הפיצויים ולהיכנס בגרמנים בכל הזדמנות אחרת.

בסוף השבוע הקרוב יתרחשו במוסקבה שני אירועים גדולים. אחד הוא כמובן הפיינל פור בכדורסל בו תיקח חלק קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א והאירוע השני הוא חגיגות 60 השנה לניצחון ברית המועצות על הנאצים. השילוב הזה הוא חומר נפץ לעיתונאים בכל העולם ובארץ בפרט. ההתלהמות סביב מכבי ת"א גם כך תופסת כל חלקה טובה בתודעה הציבורית הקלוקלת. אם מכניסים קצת נאצים לסיפור קיבלתם אחלה מוספים לסוף השבוע. יש לקוות שאולי הפעם יצליחו עורכי העיתונים באשר הם להבדיל בין השואה והגבורה ושאר סממני הזיכרון וישאירו אותם לטקסים, האירועים ולמוזיאון יד ושם. את הספורט שלנו, אנחנו רוצים נקי מאלמנטים שכאלה.