שמעתי בחדשות שכ 4,500 מורים בישראל קיבלו מכתבי פיטורים, ונזכרתי במורים כאן בעזה, שגם הם מנהלים קרב על מקור פרנסתם. בשבועיים האחרונים השביתו המורים בבתי הספר הממשלתיים בעזה את הלימודים לסירוגין, במחאה על שכרם הנמוך והתנאים הקשים בהם הם עובדים.
בעזה יש שלושה סוגים של בתי ספר: הממשלתיים, הממומנים ע"י משרד החינוך הפלסטיני; פרטיים, השייכים למנזרים או לכל גוף פרטי אחר; וכאלה השייכים לסוכנות הפליטים של האו"ם (אונר"א). נכון לעכשיו המחלוקת עוד לא נפטרה, והצדדים נמצאים במשא ומתן.
מנהלת בית ספר ממשלתי שדיברתי איתה ספרה לי ששכרה עומד על 1,200 שקל, זאת, לעומת 3,000 שקל למנהל בבתיה"ס של אונר"א. היא והמורים שלה עובדים בתנאים קשים ביותר של לחץ, היעדר ביטחון ודאגה, המשותפים לכל תושבי עזה, אך חמורים במיוחד אצל המורים. בגלל הריבוי הטבעי הגבוה בתי הספר מלמדים בשתי משמרות ביום: מנהל וצוות מורים אחד מלמד את המשמרת הראשונה, בין שבע בבוקר לאחת עשרה ושלושים. בשתיים עשרה מקבל צוות אחר של מנהל ומורים את המשמרת השניה לעוד ארבע וחצי שעות לימוד. כך, כל יום חוץ מיום שישי, החופשי.
בכל משמרת יש 1,200 תלמידים, ובכל כיתה מגיע מספר הילדים ל-48 ואפילו ל-50 תלמידים. ההורים בבתי הספר הממשלתיים משלמים 50 שקל בשנה, ומקבלים את כל ספרי הלימוד. גם בבתי הספר של אונר"א יש כ-45 לתמידים בכיתה, וגם שם לומדים בשתי משמרות. בבתי הספר הפרטיים המצב כמובן שונה: יש רק כ-25 תלמידים בכיתה ולומדים במשמרת אחת, אבל שכר הלימוד מגיע לשמונה מאות דולר בשנה, לא כולל ספרים ותלבושת אחידה.
ברור שהמורים בבתי הספר הממשלתיים נמצאים במצב הקשה ביותר. ממשכורת של 1,200 שקל, המנהלת איתה דיברתי צריכה לדאוג לארבעת הילדים שלה, כולם עכשיו סטודנטים באוניברסיטה, ואז היא מגיעה לבית הספר וצריכה לטפל בתלמידים שסובלים מבעיות כלכליות, חברתיות ונפשיות כתוצאה מההפגזות על עזה. ברור לי שבנושא החינוך, שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, נמצאים בסירה אחת. למרות ההבדלים והפער בינינו בנושאים אחרים, בעניין החינוך כל אחד מבקש את הטוב ביותר לבני עמו, אבל במקום לשתף פעולה, כל צד נאבק לבדו.
אנשי החמאס לא שוחררו
לפני יומיים התעוררתי בשעה 2:30 לפנות בוקר מצליל קולו של איש שהקריא ברמקול כרוז של החמאס. סוג כזה של כרוז היה מעיר אותנו בעבר כל יום כדי להודיע על פלישה ישראלית לשכונות בעזה או כדי להודיע על הפגזה, מעצר וכד'. הפעם, אחרי שכבר התרגלנו לחיות בלי זה, זה הפריע במיוחד.
מתוך שינה הצלחתי להבין שמדובר במעצר של אנשי חמאס על ידי הרשות הפלסטינית. בבוקר התברר ששוטרים פלסטינים עצרו באחד המחסומים מספר אנשי חמאס שהתכוונו לירות טיל לעבר ישראל. נראה שכוחות הביטחון הפלסטינים התחילו לפעול בשטח להבטחת ביטחון האזרחים. זאת, למורת רוחם של קיצוניים, על אף שהחמאס הוא חלק מהסכם הרגיעה אליו הגיעו הפלגים הפלסטיניים בקהיר.
בניגוד למה שפורסם בישראל, אני יודעת שהאנשים האלה עדיין במעצר, והמשטרה הפלסטינית, למורת רוחו של החמאס וכלקח לאחרים, מחזיקה אותם שם. במקומות רבים ניתן לראות מחסומים של המשטרה הפלסטינית, כדי למנוע ירי רקטות על ישראל. לדעתי מעצר אנשי החמאס הוא מתבקש, וכך רואים זאת גם כל האנשים שדיברתי איתם. הם לא רואים את פעולת החמאס כדבר נאות, למרות שגם ישראל מפירה כל הזמן את הסכם הרגיעה. במשא ומתן צריך לתת לצדדים זמן לפעולה, עד שמגיעים בדרך של מו"מ להסכם שמקובל על שני הצדדים.
מים מלוחים מהבאר וחשמל מגנרטור
בעקבות השיחה שהיתה לי בשבוע שעבר עם הדייג אבו חסירה, החלטתי לעקוב אחר מצבם של התושבים באזור מוואסי רפיח, כיוון שהוא אזור קטן המוקף התנחלויות, מה שהופך את חיי היומיום בו לקשים במיוחד. חברים הפנו אותי לבחורה בשם חלימה, תושבת המוואסי רפיח ועובדת ברדיו קול פלסטין בעזה, והחלטתי לפגוש אותה. לא הספקתי להגיד לה מה אני רוצה לשמוע ממנה, והיא התחילה לדבר נון סטופ על סבלם של האנשים במוואסי.
לדבריה, מספר המתגוררים שם מגיע לשלושת אלפים, חלקם תושבים אסליים וחלקם פליטים שהגיעו למקום ב-1948. המשפחות שגרות שם עוסקות רק בחקלאות ובדיג, כמו משפחות אלנדא, עודה, אלברדוויל, פרחאת ואבו שלוף, עליהן סיפרתי בטור הקודם. במוואסי אין מים וחשמל, והתושבים מסתפקים במי שתיה מבאר של מים מלוחים ובגנרטור קטן. חלק ניכר מהחקלאות במוואסי הושמדה בגלל הקושי לעסוק בה בצל הכיבוש וההתנחלויות. חלימה סיפרה שבעבר האנשים במקום גידלו פרחי ציפורן מיוחדים במינם וייצאו אותם לאירופה, אך כל החממות הושמדו בהתקפות של הצבא. האזור גם מוכר בזכות עצי הגויאבה שלו, אבל בעונה הקודמת לא התאפשרה הוצאת הסחורה אל מחוץ למוואסי - לשוק בעזה או לחו"ל, מה שאילץ את החקלאים להשמיד את היבול. המוואסי נקרא אז "האדמה הלבנה", כי הגויאבות כיסו את פני הקרקע והיא הפכה ללבנה.
חלימה מספרת עוד כי בימים אלה של ערב ההתנתקות, המוואסי נתון להתקפה מצד המתנחלים. הדבר מתבטא בגניבת חול והגברת קצב שפיכת הפסולת לים. במוואסי יש אמבולנס אחד, והוא לא מורשה לצאת מהאזור. החולים שבתוכו צריכים אם כן לרדת ברגל ולעבור את מחסום אל תפאח בחאן יונס. המוואסי נמצא אמנם בתחומי רפיח, והעיר קרובה אליו מרחק של כמה דקות, אך המחסום הישראלי שהוקם שם, תל אלסולטאן, נחסם לחלוטין לתנועה. הסטטיסטיקה האחרונה מראה כי עשר נשים הרות כרעו ללדת במחסום אל תפאח או הפילו שם, האחרונה בהן לפני חודש בדיוק.
מעבר לכך, כל האנשים מתחת לגיל 35 אינם מורשים לעבור דרך המחסום. איך ניתן ללכת לעבודה או ללימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות? חלימה מספרת שאכן, מספר התושבים באזור ירד בשלושים אחוז בשלושת השנים שעברו, כי חלק גדול מהתושבים נאלץ לעבור להתגורר אצל קרובי משפחה בחאן יונס או ברפיח הסמוכות, כדי להיות מהצד הנכון של המחסום. בימים אלה הוכנס לשימוש מכשיר בדיקה חדש שתושבי המוואסי צריכים לעבור בו לאחר שעברו במחסום. למרות כל הקושי הכרוך בחיים המוואסי, חלימה אמרה כי היא ושאר התושבים אינם מתכוונים לעזוב אותו ולהשאיר אותו ריק מאנשים, כפי שרוצים המתנחלים.