שורש השנאה למתנחלים

לאחרונה אני שואל את עצמי אם שנאה למתנחלים מעוורת את עיני. עם כניעת הממשלה לדרישות מתנחלי גוש קטיף והקרבת שטחים פתוחים בניצנים לשם כך, אני חושד בעצמי שהזעם העצום הגואה בי, על מה שאני רואה כהמשך החרבת המדינה על ידי החומייניסטים היהודים, אינו אלא תגובה פבלובית של אחד שאיבד מזמן את יכולת המחשבה העצמאית, ונסחף כאחד העגלים בעדר "השמאל המסומם האנטי-ציוני, שונא עצמו ואוהב הערבים, הפלג הנוצרי-צלבני", ועוד כהנה וכהנה כינויי אהבה, שנוהגים בימין לכנות את שכמותי.

גם בתוכנית ניצנים, שבמבט ראשון מאוד מקוממת, יש הרי צדדים חיוביים: היישובים לא יוקמו על שטחי שמורת הטבע אלא רק בשוליה, למתנחלים מגיע להמשיך לחיות במועצה אזורית כפי שהורגלו במשך עשרות שנים, והכי חשוב – שווה לשלם את המחיר בשביל למנוע מלחמת אחים. אם כן, האם זהו באמת רק תיעוב למתנחלים שמסמא את עיני וגורם לי להתנגדות פנימית כה עזה לתוכנית, או שמא אלה דווקא ההיגיון והאינסטינקטים הבריאים הפורצים מתוכי?

השאלה התחדדה עוד יותר, כאשר צפיתי ביום שני השבוע בראיון שערכו לונדון וקירבשנאום עם חברת הכנסת גילה פינקלשטיין. הח"כית דרשה להוריד מהמדפים את ספרו של צביקה עמית "קוד כחול", המתאר תרחיש של הפיכה צבאית בישראל, שמבצעים אלופים דתיים ובכירים במועצת יש"ע, בתמיכת אלפי חיילים דתיים הנקראים לדגל. פינקלשטיין טענה שהחיילים הדתיים הם הטובים ביותר בצה"ל, ולכן הספר הוא הוצאת דיבה גסה ותלושה מהמציאות. הדברים נגעו לרגעים ללב, למרות שהרהב על התנדבות הדתיים לקרבי מתעלם מכך, שחילוניים רבים איבדו את ההזדהות עם המטרה המרכזית של השירות בצה"ל, שימור הכיבוש, ולכן נותרו הדתיים בראש החץ.

ועם זאת, מתוך היכרות עם דתיים רבים ומעולים ששירתו בצבא בתפקידי לחימה, ותחת הרושם של התלונות הקשות בעיתוני הימין "הצופה", "מקור ראשון" ו"נקודה" על התנכלות הממשלה והתקשורת למתנחלים, הייתי כבר קרוב לשכנוע שאולי הגיע הזמן לפקוח עיניים, להישיר מבט ולומר: על אף המחלוקת, המתנחלים הם ברובם אנשים טובים ונאמנים למדינה, שהצגתם כקנאים המצפצפים על החוק אינה צודקת וגורמת להשפלתם, ולכן יש לאמץ גישה חדשה ביחס אליהם.

אלא שקו המחשבה הזה נקטע עוד באותו ערב של הראיון עם פינקלשטיין, כשנפל לידי גיליון "נקודה" מהזמן האחרון. תוך כדי עיון סקרני בירחון המיתולוגי, נדהמתי לגלות את הדברים הבאים באחת מכותרות המשנה, למאמר של הרב ישראל אריאל, רב צבאי במילואים וראש מכון המקדש: "שנים עמלו הרבנים הצבאיים להחדיר לצה"ל את ההכרה שפקודה הסותרת את מצוות התורה היא פקודה בלתי חוקית. במסמך שהוציאה לאחרונה הרבנות הצבאית, היא מודיעה למעשה שפקודה של מפקד זוטר מבטלת את פקודתו של מלך מלכי המלכים. בהתנהלותו זו מציג הרב הראשי רבנות רופסת. מה שנבנה בעמל של שנים, נהרס עתה באחת".

לאחר קריאת המלים הבלתי נתפסות, בגיליון הרשמי של אותו זרם הטוען שהוא מהטובים והמסורים למדינה, התעופפו להן ברגע כל המחשבות היפות על סובלנות והגינות יתירה. טענותיה של פינקלשטיין נראו פתאום כל כך מגוחכות. פעם אחר פעם מוכיחים המתנחלים שהם לא ראויים ליחס הוגן – לא רק שהם סוחטים תקציבי ענק במשך שנים, ועכשיו סוחטים באיומי אלימות משאבי טבע על מזבח הבדלנות וחוסר הנכונות להשתלב ביישובים רבים אחרים המשוועים לחיזוק, הם גם בטוחים שהם אמונים על "פקודתו של מלך מלכי המלכים", מה שמותיר את חוקי המדינה כסרח עודף בדרך להקמת מדינת ההלכה החומייניסטית שהם כל כך רוצים. שתקום פינקלשטיין ותאמר שהיא באמת לא מבינה מה הוביל לכתיבת "קוד כחול".

לא במקרה מתאפיינת תקופת טרום ההתנתקות בכל-כך הרבה מתקפות על המתנחלים ועל הציונות הדתית. כולנו אכן חלק מעדר, שחיכה בשקט שנים רבות כדי לתקן את המעוות שבמפעל ההתנחלויות. גם אם ההבנה לא היתה מודעת, עמוק בפנים יודעים רוב אזרחי ישראל שמפעל זה אחראי לדם רב שנשפך ולאלפי משפחות אומללות, לבזבוז עשרות מיליארדי דולרים, להזנחה של החלשים בחברה ולבזבוז אנרגיה עצומה על הרס וחורבן, במקום על בניה מהותית ורוחנית. אך אירוני הוא שדווקא הציונות הדתית, האמונית, היא זו המקדשת את החומר, האדמה.

לאחר עשרות שנים של דירדור המדינה, המתנחלים לא יכולים לצפות ליחס רך ואוהב כלפיהם, בייחוד לא על רקע קריאותיהם החוזרות ונשנות להפרת חוק. תנועת הבומרנג המכה בהם עתה הינה בלתי נמנעת ובלתי נשלטת, מכיוון שאין עוולה בלי מחיר והמחיר עתה כבד. אחרי שנים ארוכות של ניכור ובוז מצד המתנחלים לערכים ההומאניים-דמוקרטיים של המדינה, אל להם להתפלא על כך שעתה ניצבת מולם תמונת ראי לא נעימה, בדמות אזרחים שרואים הזדמנות לבצע במקביל להתנתקות הפיזית גם התנתקות נפשית מהם לזמן מה, כדי להבהיר שהגיע הרגע בו הם נדרשים לבחור מי הם – חלק מישראל המתונה והפתוחה, או ממלכת יהודה בדלנית, קנאית וחשוכה.